מדענים לא מאמינים? המחקר שחושף את האמת המפתיעה על האקדמיה

לא פעם, וגם לא פעמיים, שמעתי ש"אנשים משכילים לא מאמינים". כשהתחלתי להתחזק, אני זוכרת שאמרו לי "אבל את אישה חכמה", כאילו האמונה היא עניין של בורות. מאחורי ההנחה הזו, מופיעה התמונה האייקונית של המדען במעבדה, בחלוק לבן, שמייצג את פסגת התבונה האנושית, ואילו האמונה נשארה בידי אלה שעוד לא הספיקו להתקדם עם שאר העולם.

זוהי הנחה שהרבה אנשים מאמינים בה, אבל כמעט אף אחד לא עצר לשאול אם היא נכונה. פרופ' איליין הווארד אקלנד, סוציולוגית של המדע מאוניברסיטת רייס שבארה"ב, יצאה לברר מה מדענים באמת חושבים, וניהלה לשם כך סקר רחב בקרב אנשי מדע ושיחות אישיות עם מאות מהם.

כשבודקים את הנתונים, מגלים שהתמונה מורכבת הרבה יותר

המספרים לא מסתדרים עם הסטריאוטיפ

הסקר נערך בקרב כ-1,650 מדענים באוניברסיטאות המחקר המובילות בארה"ב, והתוצאות לא בדיוק מתיישבות עם הדימוי המקובל. 34% הגדירו את עצמם כאתאיסטים, ומתוכם 12% הוסיפו שהם רוחניים. 30% אמרו שאינם יודעים אם יש אלוקים, כי לדעתם אין דרך לברר זאת. ועוד 36% הביעו אמונה כלשהי: 9% אמרו שאין להם ספק בקיום אלוקים, והשאר מאמינים בדרגות שונות, מאמונה שמלווה בספקות ועד אמונה בכוח עליון.

הנתונים האלה מצביעים על כמה דברים. מדענים אכן נוטים לאתאיזם יותר מכלל הציבור, שבו כ-90% מאמינים במידה כלשהי. אבל הם רחוקים מלהיות גוש אחיד של לא-מאמינים. כמחצית מהנשאלים אמרו שהם משתייכים למסורת דתית, ושני שליש הגדירו את עצמם כאנשים רוחניים. ובשאלה אחרת, כ-71% הסכימו שיש אמיתות בסיסיות בדתות רבות. מי שמצפה לעוינות גורפת מצד המדענים כלפי הדת ימצא כאן תמונה שונה.

גם בעולם הרפואה אין ניתוק כזה. לפי סקר של פרופ' פארר קרלין מאוניברסיטת שיקגו, שנערך בקרב רופאים בארה"ב, 76% מהם מאמינים באלוקים, ו-59% מאמינים בחיים לאחר המוות. החוקרים עצמם הופתעו מהממצא, משום שהניחו שרופאים חילוניים הרבה יותר. כאן ראוי לציין שבקרב כלל הציבור האמריקאי, שיעור המאמינים עוד גבוה יותר, כ-83%, אבל הסטריאוטיפ על אנשי מדע כבלתי מאמינים אינו עומד במבחן המספרים גם בתחום הזה.

אקלנד אספה גם נתונים בקנה מידה בינלאומי, בסקר שכלל אלפי מדענים בכמה מדינות. אחד הדברים שעלו מעבודתה הוא שגם בקרב מדענים אתאיסטים יש מי שמדברים על רוחניות, ומי שמתייחסים אליה כחלק מהחיים ומהעבודה שלהם.

יש מדענים שהמחקר דווקא קירב אותם לאמונה

אז למה אף אחד לא סיפר לנו?

אם הנתונים מורכבים כל כך, איך ייתכן שהדימוי הציבורי חד משמעי? חלק מהתשובה הוא שדימוי חזק מנתונים, וחלק ממנה נוגע לטבעו האנושי של המדע עצמו.

אנחנו אוהבים לדמיין את המדע כזירה של רציונליות צרופה, שבה כל רעיון נבחן בלי משוא פנים. אבל מי שחוקר את תולדות המדע מגלה תמונה אנושית יותר. פרופ' זאב בכלר, פילוסוף של המדע, כתב שבתולדות המדע ההתנגדות העיקשת להתקדמות באה לא פעם דווקא מתוך הממסד המדעי עצמו, ולא רק מגורמים חיצוניים כמו הכנסייה או ההמונים. הוא הסביר גם מדוע: תיאוריה חדשה נולדת בדרך כלל כשרק חלק קטן מהעובדות מתיישב איתה. מדען שרוצה לקדם אותה חייב, במידה מסוימת, להתעלם מהעובדות שלא מתאימות, וזו, לדבריו, התנהגות רציונלית ונחוצה.

פרופ' ברנרד כהן מאוניברסיטת הרווארד, היסטוריון של המדע, אמר דברים דומים בנאום בפני האגודה האמריקאית לפילוסופיה. הוא ציין שרוב התיאוריות המהפכניות הגדולות נתקלו תחילה בעוינות מצד אלה שהעדיפו להישאר בדרכי החשיבה המוכרות. לדבריו, זו תכונה אנושית כללית: אינרציה של המחשבה, התנגדות לשינוי, מעין אורתודוקסיה מדעית. אפילו מהפכנים גדולים נצמדים אליה.

פרופ' אליהו ריפס, מתמטיקאי ישראלי בכיר ובעל שם, ניסח זאת בחדות. אדם יכול להיות משוכנע כל חייו שדעותיו הן תוצר של היגיון צרוף, בעוד שבפועל הן מוסכמות שספג בילדותו ומעולם לא בדק. לכן, הוא אומר, מוטב לא להסתפק בכותרת "הקונצנזוס המדעי קבע", אלא לבחון ולשקול בעצמנו. ואם אין לנו הכלים לכך, לפחות נדע שאיננו יודעים.

גם בעולם המדע, לא תמיד קל לערער על המוסכמות

כשהמעבדה מובילה אל האמונה

ויש מדענים שהמחקר עצמו הוביל אותם לאמונה. פרופ' דורון אורבך, כימאי בעל שם עולמי ועטור פרסים, חזר בתשובה בעקבות המפגש עם עולם הכימיה. בראיון ל-Ynet הוא אמר שלדעתו האקדמיה מתקשה בחקר העבר, בדברים שאי אפשר להוכיח, ושמה שנלמד לעתים כעובדה הוא בפועל אוסף של השערות. הוא עצמו שולל, כמדען, את התפיסה שהחיים התפתחו אך ורק במקרה, ללא תכנון וללא כוח עליון מכוון. לדבריו, מבחינת היהדות אין סיבה לשלול אפשרות של שלבי בריאה התפתחותיים, אבל חייבת להיות התערבות אלוקית בתהליך.

אורבך מוסיף שלפי התרשמותו רוב עמיתיו בחו"ל מאמינים בריבונו של עולם, מתוך ההבנה המדעית שלהם. זו, כמובן, התרשמות אישית של מדען מכובד, והנתונים שהובאו כאן מציגים תמונה מגוונת יותר. אבל היא מעניינת בדיוק משום שהיא באה ממי ששוחה בתוך המעבדה, ולא מבחוץ.

ענווה מול הבריאה

אולי זו התובנה החשובה מכולן. מדענים גדולים רבים מכירים בגבולות הידע שלנו. הם יודעים שיש סודות בבריאה שאיננו מסוגלים להבין עד תומם, גם אם אנחנו מוזמנים להשתמש בשכלנו כדי להציץ אליהם. כשעומדים מול מורכבות כזו, ענווה אינה חולשה אלא כנות.

לכן מי שמאמין אינו צריך להרגיש שהוא פועל נגד המדע, ובוודאי לא להתנצל על כך. הנתונים מראים שבין אנשי המדע יש מאמינים, יש מי שמחפשים, ויש גם מי שעדיין שואלים. אין כאן "קבוצה אחת" שדעתה ידועה מראש. ובפעם הבאה ששומעים את המשפט "אנשים משכילים לא מאמינים", אפשר פשוט לשאול בנחת: "מי בדק?"