חידוש הגאונות בחיפה: האירוע ההיסטורי שכמעט נשכח

בסתיו שנת 1082 הגיע רבי אליהו הכהן גאון לחיפה. מאחוריו עמדו שנים ארוכות של הנהגת ישיבת ארץ ישראל, עקירה מירושלים, התמודדות עם מלחמות וערעורים על סמכותו. לפניו עמדה קהילה יהודית בעיר חוף מבוצרת, לרגלי הכרמל. בחיפה ביקש לערוך מעמד פומבי שיחזק את המשכיותה של ההנהגה הארץ ישראלית: לקדש את השנה, לחדש את הגאונות ואת הסמיכה ולהעמיד את סדרי הישיבה לעיני הציבור.

בנו, רבי אביתר, שימר את זכר המעמד במילים: "הלך לחיפה לקדש את השנה וחידש את הגאונות ואת הסמיכה בחיפה בבית הוועד". המשפט הזה, שנשמר בגניזת קהיר, פותח חלון אל פרק קצר ומיוחד בתולדות העיר: ימים שבהם נעשתה חיפה מקום כינוס לחכמי הארץ, ומעמדה ההלכתי העניק לה חשיבות במאבק על עתידה של הגאונות.

כדי לראות את חיפה הזאת, צריך להסיר את המבט מהנמל המודרני, מהשכונות המטפסות על ההר ומהרחובות שנבנו בדורות האחרונים. העיר של המאה האחת-עשרה הייתה יישוב חוף קטן יחסית, סמוך למורדות הכרמל, שחומותיו הגנו על תושביו ועל המעגן שלו (באזור "בת גלים" של ימינו). עכו שכנתה הייתה מרכז חשוב ממנה, אך גם בחיפה התקיימו חיי מסחר ומלאכה וקשרים עם העולם שמעבר לים.

חיפה גם הייתה בית יצור לספינות מסוג מיוחד. בשנת 1047 עבר בה הנוסע הפרסי נאצרי חוסרו. בעדותו נזכרת מלאכה המעידה על יכולתה הכלכלית של העיר: בניית ספינות מהסוג שכינה "ג'ודי".

רבי אליהו הכהן בן שלמה הגיע לגאונות בשנת 1062, אחרי שנים של פעילות במסגרת ישיבת ארץ ישראל שכונתה "ישיבת גאון יעקב". שלושים שנים קודם לכן הוא מוזכר בתעודה מדמשק משנת 1031 כחבר ב"סנהדרין הגדולה", שהיה הכינוי של בית הדין הארץ ישראלי.

שנות הנהגתו נפלו בתקופה קשה לארץ ישראל. מאבקי הפאטמים והכוחות הטורקיים והסלג'וקיים שינו את מפת השלטון, ופגעו בביטחון וביישובים. הישיבה עקרה מירושלים לצור, שנמצאת למעשה מחוץ לגבולות ארץ ישראל. בשנת 1079 כבר מתועדת הישיבה בצור. בצור הייתה אפשרות להמשך פעילות בקרבת הארץ. זו הייתה עיר נמל מבוצרת, שנהנתה באותן שנים ממידה של עצמאות מדינית. המעבר אִפשר לשמור על המוסד, אך יצר קושי הנוגע ליסוד סמכותו: ישיבת ארץ ישראל ישבה כעת מחוץ לתחומיה ההלכתיים של הארץ. כל מעמדו של בית הדין נובע מהיותו בית הדין הגדול של ארץ ישראל, איך תתקבל סמכותו של בית הדין הגדול של צור? לפי ההלכה עיבור שנים צריך להתבצע בארץ ישראל!

לכן החליט רבי אליהו גאון, שעם כל קשיי המלחמה והסכנות שבדבר, שהיו באמת בגדר פיקוח נפש, יש לייסד מחדש את הישיבה ואת בית הדין בארץ ישראל. לשם כך הוא בחר את חיפה, שהייתה עיר נמל מבוצרת.

חידוש הגאונות מתואר בחיבור של בנו, רבי אביתר, המכונה "מגילת אביתר". מגילת אביתר מתארת רצף של פעולות. תחילה אסף רבי אליהו את הציבור מצור ומהגליל, וקידם את בניו ואת שאר בעלי התפקידים בסדר הישיבה. רבי אביתר, שהיה אב בית דין, הועלה לגאונות, אחיו רבי שלמה הכהן נתמנה לאב בית דין, וגם הדרגות הבאות בסדר ההנהגה התקדמו. בשנה שלאחר מכן נערך בחיפה מעמד החידוש.

הכינוס נעשה בהושענא רבה של שנת ד'תתמ"״ג, בסתיו 1082. רבי אביתר מתאר כיצד ראש הישיבה מגיע מצור, חכמי הישיבה משתתפים, הציבור נוכח, המינויים מקבלים אישור מחודש, והתקנה נחתמת. רבי אביתר מדגיש את הפומביות: "נגד כל ישראל", ומתאר כיצד חודשו ה"סמיכה", "בית הוועד" ו"הסנהדרין הגדולה".

אחרי האירוע הפומבי, רבי אליהו גאון חזר לצור כדי לארגן את מעבר הישיבה ברגע שתסתיים המלחמה. אך כעבור חדשים מספר נפטר בעיר צור. מגילת אביתר מתארת את מסע הלווייתו מצור לדלתון שבגליל, מהלך שלושה ימים. הציבור נשא אותו על הכתפיים, והוא נקבר במקום שנקשר במסורת לקברי חכמי הגליל. מסע ההלוויה השיב את הגאון אל הארץ שאליה הייתה קשורה כל הנהגתו.

הדחיפות שבהסדרת ההנהגה התבררה בשנים הבאות. דוד בן דניאל, בנו של הגאון הקודם רבי דניאל בן עזריה, התבסס במצרים ותבע לעצמו סמכויות רחבות. אם רבי אליהו גאון יכל להיות גאון לכל הארצות ממושבו שבצור, מדוע שדוד בן דניאל לא יוכל להיות גאון מקהיר?

רבי אביתר כתב את מגילתו כדי לשכך את המחלוקת הזו, כדי להודיע שאביו לא כיהן רק בצור אלא גם בחיפה, ובה במעמד כל הזקנים והחכמים אושר מינויו וכל שאר המינויים של ישיבת גאון יעקב.

לאחר מותו המשיך רבי אביתר לשאת במשרה ולהיאבק על סמכותה. מגילתו, שחוברה ככל הנראה בשנת 1094, שמרה את זכר הכינוס בחיפה ואת סדרי המינוי. אחד מעותקיה מצוי כיום באוסף טיילור-שכטר בספריית אוניברסיטת קיימברידג'.

כעבור פחות מעשרים שנה מהכינוס עמדו תושבי חיפה בפני סכנה מסוג אחר. בשנת 1099 כבשו הצלבנים את ירושלים. בקיץ 1100 הופנה המאמץ המלחמתי אל חיפה, שהייתה עדיין עיר מבוצרת, ובה חיל מצב מוסלמי ותושבים יהודים. לכיבוש ערי החוף הייתה חשיבות צבאית וכלכלית רבה. הכוחות שהגיעו מאירופה נזקקו לקשר ימי, לאספקה ולנמלים. השליטה בחוף גם חיברה בין הצבא שבארץ לבין הציים האיטלקיים. במערכה על חיפה השתלבו כוח יבשתי בפיקוד טנקרד וכוחות ונציאניים מהים.

העיר הותקפה משני כיוונים. הצי חסם את הגישה מן הים, והכוחות שביבשה נערכו מול הביצורים, התושבים היהודים וחיל המצב המצרי ניהלו הגנה שנמשכה קרוב לחודש. הצלבנים הקימו מגדל מצור והשתמשו במכונות הטלת בליסטראות שבנו בעלי מלאכה ונציאניים, תוך ניצול עץ מכלי השיט. מיומנות הבנייה של אנשי הים הועברה אל מול החומה.

לבסוף נפלה חיפה. המקורות מתארים הרג של התושבים וחורבן הקהילה היהודית. ההגנה הממושכת נשברה, והעיר נעשתה חלק מן המערך הצלבני שלאורך החוף. כשעבר רבי בנימין מטודלה באזור במאה השתים-עשרה, הוא הזכיר את חיפה ואת הכרמל וקברי ישראל, אך לא מנה בה קהילה יהודית כפי שעשה במקומות רבים אחרים במסעו. שתיקתו מצטרפת לעדויות חורבן קהילת חיפה וישיבת ארץ ישראל בעת מסעי הצלב.