"הייתי מוקפת במחבלים, התחבאתי בשיחים והתפללתי": חגית יאסו על נס ההצלה בשמחת תורה והמסע לאמונה

כשחגית יאסו (37) משחזרת את סיפור הישרדותה בשבעה באוקטובר, קשה שלא להתרגש מההשגחה הפרטית לה זכתה. מי שפרצה לתודעה הציבורית לפני 20 שנה, המשיכה מאז ליצור, לנסוע ברחבי הארץ והעולם, ולסלול את דרכה העצמאית בתעשיית המוזיקה – זכתה בחייה באופן ניסי במיוחד. כיום היא מסתכלת לאחור על מסע חייה – החל מהוריה שעלו לארץ במסירות נפש, דרך התקרבותה המדורגת לדת, ועד לנס הגלוי שהשאיר אותה בחיים בבוקר שמחת תורה תשפ"ד.

"ההורים שלי עלו לארץ מאתיופיה בשנת 1980", היא פותחת את סיפורה. "זה היה מסע רגלי חשאי ומסוכן לסודן. כל הילדות של אבא שלי סבבה סביב החלום לעלות לארץ ישראל. הוא התייתם בגיל שבע, ובתור ילד יתום המיסיונרים הנוצרים ניסו כל הזמן לתפוס אותו. היו באים אליו ומציעים לו: 'נביא לך כסף, נשלח אותך ללימודים, רק תתנצר'. אבא שלי סיפר שהוא פשוט היה יושב, מוריד את הראש ושותק. לא מוציא מילה. עד שאמרו עליו שהוא לא מבין כלום, ועזבו אותו. הם שמרו שם על הזהות היהודית מכל משמר. כשהם עלו לארץ, הם עשו את חג הפסח בדרך, ממש כמו בני ישראל שיצאו ממצרים".

הוריה של חגית התחתנו בשידוך עוד באתיופיה. "הם ראו אחד את השנייה רק מתחת לחופה, וכשהגיעו ארצה השתקעו בשדרות, שם נולדתי. אני הרביעית מתוך חמישה אחים. גדלתי בסביבה מעורבת מבחינה עדתית, ולכן מעולם לא הרגשתי שונה בגלל העדה שלי. אבא שלי תמיד האמין בשילוב, וככה גודלנו".

"צעד אחר צעד – ככה אני חזקה יותר"

אחרי שירותה הצבאי הגיעה חגית ל"כוכב נולד". "מאוד פחדתי מהחשיפה", היא מודה. "אהבתי את השקט שלי, פחדתי להשתנות או שיציירו אותי אחרת ממי שאני. אפילו ברגע האחרון התלבטתי אם ללכת לאודישן".

אחרי הזכייה במקום הראשון הגיעו ההופעות וההצלחה, אך במקביל חגית הרגישה צורך לחפש פנימה. "תמיד הייתי בן אדם שמחובר לבורא עולם. הייתי מדברת איתו, קוראת תהילים לפני הופעות. אחרי הצבא הייתה לי תקופה של שנתיים שבה פחות שמרתי שבת, נגררתי קצת אחרי החברה, אבל אז אבא שלי אמר לי באחת מסעודות ליל שבת, רגע לפני שיצאתי: 'מה ככה לא נראה אותך? אל תצאי בשישי, לא יקרה כלום'. זה חלחל. התחלתי להוריד יציאות, לאט לאט".

החזרה לשמירת שבת מלאה ולצניעות נעשתה אצלה בהדרגה מכוונת. "הייתי שומרת שבת אבל לא מתלבשת בצניעות, ואז אמרתי לעצמי: בואי נוותר על מכנסיים. אחר כך על חולצות קצרות. אני לא יכולה לעשות הכל ב'בום'. ההתחזקות שלי בנויה על שלבים, כדי שכשאגיע לשלב מסוים – אעמוד בו באמת ואהיה מחוברת אליו מבפנים".

"שמרה השבת עליהם"

החיבור המעמיק שלה לאמונה ולמסורת קיבל ממד מצמרר בבוקר השבעה באוקטובר. חגית נוהגת לרוץ עם קבוצת ריצה מקומית. "הצבתי לעצמי יעד של ארבע ריצות בשבוע. באותו שבוע הייתי בהילולה של הבאבא סאלי בנתיבות עד לפנות בוקר, אז פספסתי את ריצת שישי. נשארה לי רק שבת בבוקר. רציתי לרוץ עם נעמי, חברה אהובה שלי מקבוצת הריצה, אבל היא ממש רצתה לרוץ באזור יד מרדכי יחד עם חבר קבוצה נוסף. בגלל שאני שומרת שבת ולא נוסעת ברכב, לא הצטרפתי אליהם. לצערי הרב, נעמי וקובי הי"ד נרצחו באותו בוקר על ידי מחבלים ארורים לאחר שהסתתרו במשך שעות מתחת לשיחים.

"במקום לרוץ עם נעמי, קבעתי לרוץ עם חברה אחרת. חיכיתי לה איפה שקבענו אבל היא לא הגיעה, אז יצאתי לרוץ לבד. יצאתי מהבית ללא טלפון וללא שעון חכם, בגלל קדושת השבת. יצאתי רק עם מפתח ושעון רגיל. כשהגעתי לנקודה שאין בה עירוב השארתי אותם שם, והמשכתי בריצה".

כשהגיעה לאזור היציאה מהעיר, החל מטח טילים כבד. "מרוב בהלה חציתי את הכביש ונכנסתי למיגונית פתוחה. מולי היה שטח פתוח, והפחד שלי היה מטילים. התחלתי לבכות ולהתחנן לבורא עולם: 'למה אתה שם אותי בסיטואציה הזאת? אני רוצה להתחתן, אני רוצה להביא ילדים, למה אני פה לבד? אני רוצה לחיות'. ואז אמרתי לעצמי: תתאפסי ותתחילי להתפלל. שמתי ידיים על העיניים והתחלתי להגיד פסוקים".

באותם רגעי אימה במיגונית, חגית קיבלה על עצמה קבלה רוחנית. "כשישבתי על הרצפה במיגונית, אמרתי לה': 'אני לוקחת על עצמי מעכשיו לרוץ רק עם ארוך'. זה היה הרגע שבו הרגשתי שאני צריכה לעשות עוד צעד של צניעות".

בשלב מסוים החליטה חגית לא להישאר במיגונית, ולחזור לכיוון שדרות. בדרך היא פגשה את ליאור ויצמן הי"ד, רוכב אופניים שהכירה. "צעקתי לו: 'ויצמן, אני מפחדת, תרכיב אותי!'. אבל היו לו אופני ספורט והוא לא יכול היה לעזור לי. הוא הסתובב, אמר לי 'תשמרי על עצמך', והמשיך להתקדם". שניות לאחר מכן, חגית שמעה יריות כבדות. "משהו משמיים דחף אותי לחצות שוב את הכביש למיגונית נוספת שהייתה שם. בדיוק אז המחבלים הגיעו בטנדר וירו בויצמן. ראיתי את זה קורה. אם הייתי ממשיכה לרוץ באותו צד של הכביש, הם היו רואים אותי".

"על החיים ועל המוות"

בנקודת זמן זו, חגית כבר הבינה שמדובר בחדירת מחבלים. היא יצאה מהמיגונית והסתתרה עמוק בתוך שיחים הסמוכים לצומת. משם היא חזתה בזוועה. "הגיעו עוד טנדרים של מחבלים. הם עמדו בדיוק במיגונית שיצאתי ממנה דקה לפני כן. פתאום הגיע רכב של אזרח תמים, הם ירו עליו, והוא נסע לאחור במהירות כדי להימלט, כשהוא פצוע בפניו. הוא הגיע לתחנת דלק סמוכה וביקש עזרה".

חגית אזרה אומץ, יצאה מהשיחים ורצה בעקבות רכב שחילץ את הפצוע אל תחנת הדלק. "הגעתי לשם בנשימות כבדות, צעקתי שיש מחבלים בחוץ. בהתחלה לא האמינו לי, אבל העובד במקום, בחור ערבי בשם מסעוד, סגר אותנו – 11 אנשים – בתוך המשרד הפנימי של התחנה. דקות ספורות לאחר מכן, המחבלים הגיעו".

מה שהתרחש אז מוגדר על ידי חגית כנס שבלתי ניתן להסבירו, ואכן כך נראים פני הדברים. "היינו סגורים בחדר פנימי בתוך תחנת הדלק. המחבלים היו בחוץ, מעבר לדלת הזכוכית של חנות הנוחות. במשך 40 דקות הם ירו, דפקו, בעטו – ודלת הזכוכית פשוט לא נשברה. זה לא הגיוני. עם ירייה אחת או בעיטה חזקה היא הייתה אמורה להתנפץ – אבל היא עמדה במקום. ישבתי שם על הרצפה והתפללתי כל הזמן. מסעוד התקשר לאמא שלי ממספר לא מזוהה והודיע לה שאני חיה, רגע אחרי שכבר רשמו אותי ברשימת הנעדרים והמתים".

לאחר שעות ארוכות של חרדה, כיתת הכוננות של קיבוץ גבים הגיעה לחלץ אותם תחת אש. חגית פונתה לקיבוץ, ורק ביום ראשון אחר הצהריים חזרה לביתה ולמשפחתה.

הימים שאחרי הטבח היו מלווים בהתמודדות נפשית לא פשוטה, אך חגית בחרה לקחת את הטראומה ולהצמיח ממנה חיים ויצירה. "בשנה האחרונה אני מקפידה ללכת בכל ערב שבת לבית כנסת. התפילות שם פותחות לי את הנשמה".

מעבר לכל זאת, חגית מייחלת מאוד להקים את ביתה. "ההבנה שניצלתי, שיכולתי לאבד את החיים, נותנת לי כוח. זה נותן חשק אדיר לחיים, להקים בית, להתחתן. כשאני נופלת לפעמים לעצבות של קשיי הרווקות, אני מזכירה לעצמי: 'ניצלת! קיבלת את החיים במתנה. יש לך עוד עבודה לעשות פה'. כל יום שעובר הוא חסד עצום, ואני מתפללת לזכות להאיר את העולם ולהקים בית נאמן בישראל בקרוב".