"פציעה זאת פציעה, בין אם היא בגוף ובין אם היא בנפש": הרב מנחם פרל על הפוסט טראומה

"אני יכולה לשאול על הכלב?", אני שואלת את הרב מנחם פרל לקראת סוף הריאיון. "אפשר", הוא עונה בחיוך. לרב פרל רקע גדוש בעשייה, והוא שימש בשורת תפקידים רבניים, כאשר בעשור האחרון הוא עומד בראש המכון ההלכתי-טכנולוגי צומת. מסיבה זו, דמותו הרבנית המלווה בכלב שירות מושכת לא מעט מבטים. ארבעה חודשים של טיפול בחללים במחנה שורה הותירו בו חותם בדמות פוסט טראומה. בריאיון להידברות, הרב פרל מדבר עליה גלויות, לא מטייח כאבים ולא מתחרט על מה שעשה.

"הפנים המוארות שלהם ליוו אותי"

כמה ימים אחרי פרוץ מלחמת חרבות ברזל, הרב פרל (62) ניסה לגשש היכן יוכל לסייע במאמץ המלחמתי. בנו, עובד, שירת אז במחנה שורה, והוא שמע ממנו כי המקום זקוק נואשות לידיים נוספות שיסייעו בטיפול בחללים. שבוע לאחר שמחת תורה, הוא התייצב במקום.

"העבודה הייתה בצוותים, כך שלא היה צורך בהכשרה ארוכה קודם. הסבירו לי במקום מה לעשות", הוא מסביר, כשאני מבררת האם התנסה בטיפול בחללים. לא את כל מה שנדרש לבצע בבסיס, המקלדת יכול לסבול. הטיפול כלל הכנה לקבורה, תכריכים ו"הרכבת 'פאזלים'", כדבריו המצמררים של הרב. "גם שבוע אחרי הטבח, עדיין היו מגיעות משאיות ענקיות, ופורקות כמה עשרות גופות של חיילים ואזרחים". את הטיפול בקבוצה האחרונה הוא מתאר כמטלטל במיוחד. "העבודה עם האזרחים הסתיימה תוך כמה ימים, אבל במידה רבה הייתה הרבה יותר קשה. ראיתי בעבר כמה פעמים אנשים ללא רוח חיים, אבל כאן זה היה אחרת: גם בגלל המצב בו הם הגיעו, וגם בגלל הכמויות האדירות".

מבין החללים הרבים שעברו תחת ידו, יש כאלו שנחרטו בליבו. "היו חללים שהכרתי את ההורים שלהם, ולפי תווי הפנים הבנתי לאיזו משפחה הם שייכים. יש גם שני חללים שלא הכרתי, אבל הפנים המוארות שלהם ליוו אותי". הוא מונה את שמותיהם של ידידיה אליהו הי"ד ושל יהונתן לובר הי"ד: "אלו שני מקרים שממש נחקקו בי".

"ההסתרה רק מתישה"

אחרי ארבעה חודשים, הגיע מקרה שגרם לרב פרל לבקש להשתחרר מהמילואים. "הגיע חלל אחרי פיצוץ נוראי. לא יכולתי לשייך אותו לכלום. אחרי הטיפול, התברר שהוא בן של עובדת אצלנו במכון צומת. כששמעתי את השם, והבנתי עד כמה זה כבר נוגע אליי – ביקשתי להשתחרר".

למה דווקא המקרה הזה גרם לך לסיים? הרי נחשפת למקרים קשים רבים לאורך התקופה.

"אני לא יודע להסביר", הוא משיב בכנות, לאחר רגע של מחשבה. "עוד לפני כן זה הצטבר – מקרה ועוד מקרה. במשך הזמן הרגשתי שזה הופך עבורי לקצת כבד. אחרי שהבנתי את הזהות של אותו חלל, ניגש אליי חייל, הניח את היד שלו על הכתף שלי, ואמר: 'משתתף בצערך'. האמירה הזאת פילחה לי את הלב. זמן קצר אחרי הזיהוי הלכתי הביתה, וכשחזרתי ביקשתי להשתחרר".

התחושות הכבדות צצו אצלו עוד קודם לכן, כחודש וחצי לאחר תחילת פעילותו במחנה, וכבר אז הוא פנה להתייעץ עם אנשי בריאות הנפש שהיו שם. "הם דווקא עודדו אותי להמשיך, ואמרו שהסיכוי שהתחושות יישארו לתקופה ארוכה הוא קלוש. אני מבין אותם. כולנו חכמים רק אחרי מעשה".

ההתפרקות הגיעה עם עזיבתו את שורה. "היה לי ממש קשה, היה הרבה בכי והבנתי שאני חייב לעשות משהו. הלכתי לטיפול אצל פסיכולוג ירא שמיים. אחרי חודשיים-שלושה חשבתי שזה מספיק ועזבתי אותו, אבל ראיתי שאני לא ממש מסתדר בלעדיו, ושוב חזרתי".

החלטתי שאני לא מסתיר בכלל. הרב מנחם פרל

להתמודדויות בתחום בריאות הנפש אין יחסי ציבור כל כך טובים. חשת בושה לפנות ולטפל בכך, בטח כדמות מוכרת?

"הייתה איזו בושה, ומחשבה של 'מה, אני הולך לפסיכולוג או פסיכיאטר?!'. אבל זאת לא בושה בגלל שאני מוכר או לא מוכר – הרי הטיפול הוא אישי ונסתר. אני חושב שכל אדם לא מרגיש בנוח להיות 'פסיכי'".

כבר מהרגע הראשון, הרב פרל דיבר בחופשיות על ההתמודדות שהגיעה לפתחו. במקום העבודה הוא הודיע, כי ביום מסוים יאחר בגלל שיבקר אצל הפסיכולוג. "לא ראיתי שמישהו מרים גבה. במהלך חיי למדתי שלהשקיע אנרגיה בהסתרה זה רק יכול לעשות נזק, כי עצם ההסתרה מתישה יותר. פציעה זאת פציעה, בין אם היא בגוף ובין אם היא בנפש. לא עשיתי משהו רע, לא גנבתי, לא פשעתי, ואם אני במצב כזה – אז זה מה יש. החלטתי שאני לא מסתיר בכלל".

"הרבה מעבר"

האירוע המשמעותי, שהבהיר לרב כי נדרש כאן טיפול עמוק יותר, קרה לפני כשנה. "הייתי עם אשתי בחו"ל, יצאנו קצת להינפש ולהירגע. חוויתי שם התקף חרדה מאוד קשה, שכלל לחץ בחזה, בחילה ורעידות. אחרי האירוע הזה הבנתי שזה לא עניין רק של פסיכולוג, אלא הרבה מעבר".

לרב פרל היה ברור, כי יזדקק לשלב טיפול תרופתי. "הפסיכיאטר לא מהווה באמת טיפול – הוא לא מרפא או נותן שלווה", הוא מבהיר. "נפגשים איתו פעם בחודשיים והוא נותן מרשם לכדורים שטיפה יעזרו". בהמשך, פנה הרב לאגף השיקום במשרד הביטחון, וביקש את עזרתם בהתמודדות. "התחלתי סדרה של כל מיני טיפולים: חווה שיקומית, יוגה, עבודה עם בעלי חיים ועוד". הוא מעיד, כי הכלים שנתנו לו מסייעים לישון בלילה ולהגיב ברוגע לאירועים מציפים. "יש מי שטוען שאם מתמידים להשתמש בכלים, אז אפשר גם להתרפא".

הייתי חודשים ארוכים סגור בעצמי

כלומר, להירפא מהפוסט טראומה?

"רוב אנשי המקצוע ששמעתי אמרו שבמצב כזה לא נראה להם. שאפשר רק ללמוד לחיות איתה. אבל מדי פעם אני שומע על ניסוי או טיפול שיכול אולי להועיל".

לצד הפוסט טראומה, הרב פרל הוא אב לשמונה, ביניהם שתי בנות בתיכון. הטלטלה שזעזעה את עולמו נגעה גם אליהם. "הייתי חודשים ארוכים סגור בעצמי. לא הייתה לי אנרגיה בכלל לראות מה קורה מסביב: אם טוב להם או קשה להם, מה קורה עם הבנות בבית הספר, אם הן לומדות טוב או לא, או מה קורה עם הילדים הגדולים והנכדים. לא היה לי כוח לשמוע מכלום, וגם מה ששמעתי עבר לידי".

הרב משתף כי תפקידים בבית, שבמשך השנים היו משויכים לו, עברו כיום בלית ברירה לידיים אחרות. הוא מציין את ילדיו, שהתגייסו לעזור במה שצריך ואף לבוא וללמוד עימו. "כדי שאני לא אהיה בחלל ריק לבד יותר מדי זמן", הוא מסביר, ומזכיר בהכרת תודה אף את שכניו ליישוב מבוא חורון. "אנחנו נאלצים להסכים לקבל עזרה מהקהילה הנפלאה שיש לנו, כי מאוד קשה לעמוד בעומס הזה לבד".

"הכול עבר דרכו"

כשהוצע לו ליווי של כלב טיפולי, הרב פרל התחבט קשות. תקופה ארוכה הוא חקר ובירר לגבי היעילות שבצעד זה, ובמקביל נועץ בפן ההלכתי ברב אשר וייס. "אני נמצא אצלו לא מעט, בשביל להתייעץ בענייני הלכה של מכון צומת. הוא נתן לי מכתב שמהווה ממש פסק הלכה, שלפי דעתו אפשר להכניס כלב כזה לבית הכנסת, עם כל הנימוקים ההלכתיים. זה מאוד עודד אותי, וכאן ההחלטה נפלה. החלטתי שאני כבר לא מסתכל אחורה".

לפני כמה שבועות פורסמה תמונתו באירוע רבני, כאשר הכלב לצידו. הרב אומר בשעשוע, כי התמונה צולמה בפרק הזמן הקצר מהגעתו למקום ועד להכנסתו של הכלב תחת השולחן. "האמת שזה גם מה שקורה במציאות. כשאני לוקח אותו לעבודה או לפגישות, אני שם אותו בצד, והוא כאילו לא נמצא. במשך שעות הוא יכול להיות ככה שקט". ברגעי חרדה, הגוף מפריש הורמון בשם קורטיזול, שאותו הכלב מריח. עוד לפני שהאדם מגיב פיזית לחרדה, הכלב ממהר להיצמד ולתת תמיכה שמסייעת לצלוח את ההתקף.

הפוסט טראומה של עובד אובחנה בשלב מאוחר (הרב פרל ובנו עובד)

הרב פרל אינו היחיד במשפחתו שמתמודד בגבורה עם פוסט טראומה. לשורה הוא הגיע כאמור בעקבות בנו עובד, שנשאר במחנה גם אחרי שאביו סיים את פעילותו במקום. עובד שירת שם כשנה וחצי, וזמן מה לאחר מכן התפרצה אצלו פוסט טראומה במלוא עוזה.

"אני טיפלתי פיזית בחללים. לעומת זאת, עובד היה בחמ"ל ופחות ראה גופות, ולכן בהתחלה קצת התפלאתי. אבל כל אירוע ואירוע וכל חלל וחלל – ללא יוצא מן הכלל – עבר דרכו. אני הייתי רק במשמרות, וגם כשטיפלתי בגופה בדרך כלל לא ידענו מי זה, איך קוראים לו ומה הסיפור שלו. במקרה הזה כנראה ש'יוסיף דעת יוסיף מכאוב'".

הפוסט טראומה של עובד אובחנה בשלב מאוחר. במשך שנה הוא נדד בין מרכזי טיפול כדוגמת 'בית מאזן' ו'בית בטוח'. "לפני מספר חודשים הוא התגרש, שזה אירוע לא פשוט לנו. הוא ואנחנו בקשר מצוין עם אשתו ועם הילדים. לא היה ביניהם איזה פיצוץ, אלא קשה לו לחיות עם עוד אחריות. בנוסף, כמו שאני מבין, שמחת החיים, ההמולה והחיות של משפחה וילדים קטנים, לפעמים מתפרשת כמשהו מפחיד".

מה המשמעויות של ההתמודדות הכפולה – הן שלך והן של עובד?

"ההשלכות הן על אשתי, על הבנות שבבית ועל יתר האחים. כולם רוצים לעזור גם לו וגם לי, וזה דורש מאמץ כפול". הרב מציין כי כל אחד מהם מוקף בקבוצת תמיכה שמתאימה לו, אם כי מדי פעם יש ביניהם החלפת מידע בהקשר למסע הדומה. "אפשר להגיד שלומדים אחד מהשני. אבל הייתי מוותר על הלימוד הזה".

אין לנו יכולת להחליף את ריבונו של עולם. ברור לנו שהוא עושה טוב ולתכלית טובה

"כאב בא להוליד דבר חדש"

הלכת לשורה מתוך מטרה טובה, ויצאת משם עם השלכות לא פשוטות. זה מעלה שאלות כלפי בורא עולם?

"במקרה שלי לא, אין לי שום שאלה. נולדתי לזוג הורים שורדי שואה, ואבא שלי הוא בוגר אושוויץ. שניהם ברוך ה' בחיים – אבא בן 97, ואימא בת 90. גדלתי עם השאלות הללו בתור ילד קטן, והתשובה שנתתי לעצמי היא שאין לנו יכולת להחליף את ריבונו של עולם. ברור לנו שהוא עושה טוב ולתכלית טובה. לפעמים הוא עושה טוב שכואב. למה? אני לא יודע. אבל בתור אבא לילדים, אני מכיר סיטואציות שבהן כועסים על ילד, מענישים אותו או אפילו לא מביאים לו קוביית שוקולד – ובשבילו זה אסון. אבל אני, בתור האבא, עושה את מה שעושה, כי אני יודע משהו שהילד אולי לא מסוגל לדעת עדיין.

"אז כך, רק פי אין סוף, אצל ריבונו של עולם. ברור לי שהוא רק רוצה טוב, ולכן אין לי שאלות 'למה אני?' ו'למה ככה?'. זה כואב, אבל אני מקבל את זה שאין לי שום יכולת להבין.

"על אסון כזה גדול וכאב כזה ענק – לא הכאב שלי, כאב של כל עם ישראל – אני מצפה לראות איזה טוב הוא יביא. כל כאב בא להוליד איזשהו דבר נפלא וחדש, בטח בכזה סדר גודל היסטורי. עדיין אנחנו מצפים, וברור לי שזה בסוף יביא משהו טוב. הקב"ה לא מכאיב לנו סתם ובאקראיות. ודאי שלא".