"החדר מלא, הצדיקים איתי": רגעיו האחרונים וגדולתו הנסתרת של זקן המקובלים, רבי דוד בצרי זצ"ל

"הרב דוד בצרי לא היה רק גדול המקובלים, אלא גם ה'אבא' של הבן שלי, יהלי", כך מספר אביו של יהלי, לירן מלכה. "יהלי לומד היום בכיתה י', וכאשתי הייתה בהיריון איתו, הגענו ביום חמישי סמוך לחצות לבדיקת שקיפות עורפית. בסיומה אמר לנו הרופא שיש, לדבריו, סיכוי של 50% לתסמונת דאון, והמליץ לנו לפנות לבית החולים להפסקת היריון. חזרנו הביתה בדמעות. אמרתי לאשתי: 'ניסע לירושלים אל הרב דוד בצרי'. ביום ראשון נסענו שנינו לירושלים וסיפרנו לרב מדוע באנו. הרב הקשיב לנו ואמר: 'אל תפילו את התינוק. יהיה בריא בשכלו. ניתוח קטן כשייוולד, ובזה זה ייגמר'. ואכן כך היה. לעולם לא נשכח את הרגע שבו הגענו אל הרב מלאי פחד, ויצאנו ממנו עם כוח ותקווה".

מלכה אינו היחיד. מאז פטירתו של זקן המקובלים, הרב דוד בצרי, בערב חג הסוכות, הסיפורים אינם פוסקים מלזרום: על תינוקות שהיה חשש לגביהם ונולדו בריאים ושלמים; על פונים רבים, שהגיעו אליו לקבלת ברכה ועצה; ועל ה"תיקונים" ופדיונות הנפש שערך לאורך השנים לעילוי נשמות נפטרים, למציאת זיווג, לרפואה, לפרנסה, לפריון ולשלום בית; לצד סיפור ה"דיבוק" המפורסם, שעדיין מהדהד שנים ארוכות לאחר שהתרחש.

"בשל החג שנכנס, נמנע מאתנו להתאבל ולבכות כראוי את לכתו", אומר בנו, הגאון הגדול, המקובל הרב יצחק בצרי שליט"א, ראש ישיבת "השלום". "אך כמובן שאנו מעלים כל העת את זכרו, כדי לחזק את עצמנו ואת כל עם ישראל, ופשוט ללמוד ממנו עד כמה שאפשר".

זקן המקובלים רבי דוד בצרי זצ"ל (משמאל) עם בנו ממשיך דרכו, הרב יצחק בצרי שליט"א

כבן לפני אביו

מהו באמת סודו של הרב? איך זה שהוא היה נערץ בכל המגזרים, ורבים כל כך נושעו בזכותו?

"אבא היה קדוש, פרוש וטהור", מבהיר בנו. "מגיל תשע הוא לא הפסיד טבילה במקווה מדי בוקר אפילו פעם אחת. הוא אמר לי פעם: 'אדם הראשון חינך את שת בנו, לאחר האסון שקרה לו עם קין והבל, לטבול במקווה מדי בוקר, ואבי אמר לי שגם אני אטבול מגיל תשע.

"ביום הולדתו ה-80, הוא ניגש אליי ואמר: 'שמע, יצחק, מעולם לא עברתי על שום איסור דאורייתא וגם לא על איסור דרבנן. בשל כך בטוחני שאצא מהעולם הזה נקי'. אחד מהנכדים שמע את הדברים ושאל אותו: 'איך אפשר שלא לעבור שום עבירה?'. אבא השיב לו בפשטות ובצניעות: 'בשביל מה צריכים לעבור עבירות? למה לעבור עבירות?'".

הרב יצחק בצרי מוסיף ומפרט על שנות בחרותו של אביו: "אבא למד בשקידה עצומה בישיבת פורת יוסף, אצל רבו הרב יהודה צדקה וכן אצל הרב עזרא עטיה. אך בשונה מיתר התלמידים, שסיימו את לימודם מדי יום בשעה חמש אחר הצהריים, אבא למד 48 שעות ברצף, ורק אז חזר הביתה כדי לאכול ולנוח מעט. הלימוד שלו, כבר באותם ימים, היה לשם דבר, ועוד בבחרותו הוא סיים את הש"ס וקיבל תעודת 'יורה יורה' מהרב עזרא עטיה בגיל 22.

"חבריו שלמדו עמו פנו להיות רבני ערים, אך הוא המשיך ללמוד בשקידה אחר החתונה בבית מדרשו של הרב הראשי, הרב יצחק נסים זצ"ל. שם, בחברותא עם בן דודו, הראשון לציון הרב מרדכי אליהו זצ"ל, הם למדו יחד, ואף קיבלו שניהם דיינות. אבא לקח את התעודה ופנה ללמוד קבלה יחד עם חמיו, הרב המקובל סלמאן מוצפי. לאחר תקופה זו אמר לו חמיו: 'מילאת את כרסך בש"ס ופוסקים, אתה יכול להתחיל בלימוד קבלה על אף גילך הצעיר'".

הרב בצרי מדגיש: "כפי שניתן להבין, אבא החל בלימוד קבלה אך ורק אחרי שסיים ללמוד את הש"ס. הוא תמיד עמד באופן עקרוני על כך שהוא לא מסכים ללמד אף אחד קבלה בגיל צעיר, לפחות עד שנתיים אחרי החתונה.

"אבא למד עם חמיו את כל ספר הזוהר עם כל שמונת השערים של האר"י הקדוש, עם כל כתבי האר"י וכוונות הרש"ש. באחד הימים אבא ליווה את חמיו לביתו, ואז אמר סבא לבתו – אמא שלי, הרבנית צפורה ע"ה: 'יש לנו מרגלית טובה, הוא המקובל הכי גדול בדור שלנו. תשמרי על המרגלית הזו, שלא יפריעו לו ללמוד'. סבא הוסיף: 'הוא עוד יקים ישיבות מקובלים בכל רחבי הארץ'.

"סבא בעצמו היה זה שביקש מאבא להקים את ישיבת המקובלים 'אהבת שלום'. במשך עשרים שנה אבא עמד בראשה, ולאחר מכן עזב בשל מחלוקת שהתגלתה שם, ואז נסגר בבית המדרש וישב וחזר על כל לימודיו. הוא החל לקיים שיעורי קבלה בכל רחבי הארץ ולהעמיד תלמידים בהרבה מאוד מקומות, כאשר לכל שיעור הגיעו עשרות דיינים, ראשי ישיבות ומקובלים.

"לצד השיעורים הרבים, אבא לא ויתר על כוונה בתפילות לפי הרש"ש. שלוש פעמים ביום הוא התפלל תפילת שמונה עשרה, שנמשכה אצלו כשעה וחצי, כשניכר היה שהוא מרגיש כבן לפני אביו. אבא גם ביקש שיציירו על כותל המזרח שלו ציור של בית המקדש, עם כל הלשכות שהיו בו, ואת הדרך שהכהן הגדול היה עושה כדי להיכנס לקודש הקודשים. בכל יום, לפני תחילת שמונה עשרה, הוא היה מכוון שהתפילה תהיה כנגד הקורבנות. הוא הדגיש, כי 'חובה על כל אדם להרגיש שהוא מתפלל לפני הקב"ה לא רק במחשבה אלא גם באופן מעשי'.

"אחד הנכדים שאל אותו פעם: 'סבא, איך אתה מצליח להתפלל שעה וחצי בלי להסיח דעתך מהתפילה?'. סבא השיב לו בצנעה: 'כשמדברים עם בורא עולם, אפשר לחשוב על משהו אחר?'.

"הייתה תקופה בה אבא הקפיד על כוונות הרש"ש גם בברכת אשר יצר ובברכות הנהנין, עד שהוא אמר לי: 'אם אמשיך לכוון כך – עד שאסיים אשר יצר אצטרך לברך שוב, ועד שאסיים לברך על המאכל לא אספיק לאכול אותו, ואצום כל החיים'. אז הוא ויתר על מלוא כוונות הרש"ש בברכות אלו.

"אבא לא אכל בשר במשך כל ימי חייו, כי חשש לכשרות, ובעשרות השנים האחרונות הוא גם הפסיק לאכול עוף. הוא היה אוכל מעט דג בשבתות, ובמשך השבוע לא נטל ידיים אף פעם לסעודה, חוץ מאשר לסעודת מצווה. הוא אכל בעיקר דייסה ופירות.

"המעניין הוא שכאשר התחתנתי, הוא אמר לי: 'אני גוזר עליך שתאכל בשר, כי חמיך תלמיד חכם ועלול להיפגע מכך שלא תאכל בביתו, כביכול יש לך חשש כשרות. זה עלול לפגוע בתלמיד חכם, ואסור לעשות זאת. אבא היה איש בעל מידות הכי טובות בעולם, והוא בעצמו לקח אותי לחנות וקנה לי בשר.

"ואם כבר מדברים על המידות שלו, יוכלו לספר אינספור אנשים שהגיעו אליו כדי להתייעץ בכל שעה ביממה, והוא תמיד קיבלם בסבר פנים יפות, בירך, ייעץ וגם חולל מופתים עצומים. מאז שנפטר הגיעו אליי מאות סיפורים אך ורק על מצבים שבהם מנע הפלות, בירך וברוך ה' נולדו ילדים בריאים ושלמים".

זקן המקובלים רבי דוד בצרי זצ"ל (מימין) עם בנו ממשיך דרכו, הרב יצחק בצרי שליט"א

"הצדיקים כאן בחדר"

"בשנים האחרונות", ממשיך לספר הרב בצרי, "מרוב צומות וסיגופים, אבא לא יכול היה לאכול שום מאכל נוקשה, והוא היה ניזון רק ממרקים ומפירות טחונים ושותה מים, וגם זה בקושי רב. מדי פעם הוא היה עובר טיפול בבית החולים לצורך הרחבת הוושט. באחת הפעמים נקרעה לו הוושט, והרופאים אמרו שאין סיכוי לרפא אותה. בישיבת הרופאים העלו את העובדה שהרב בצרי מלומד בניסים, ובעקבות כך הגה הרופא פרופ' אבי ריבקינד רעיון שמעולם לא נעשה עד אז לסגירת החור, ואכן הטיפול הצליח. לאחר מכן ביקשו הרופאים לברר אם היה תקדים כזה בכל העולם, והתברר שמעולם לא היה אף אחד במצבו של אבא שהצליח לחיות עם סתימה בוושט. במילים אחרות: אבא חי וניזון באופן לא טבעי".

גם במצב הקשה בו היה, מציין בנו שהוא המשיך לצום. "למעשה, אבא צם כמעט כל חייו. שאלתי אותו פעם: 'איך אתה יכול לצום כל כך הרבה?'. הוא השיב לי בפשטות: 'גם אתה צם במשך מחצית מהיום – רק שאתה צם בלילה, ואני ביום'. זו הייתה הפשטות שלו – הוא אף פעם לא ראה בעצמו משהו שונה מאחרים, כביכול כולם כמוהו.

"ובכל זאת, הצומות בסופו של דבר הכריעו אותו והוא נזקק למנוחה. לפני כשלוש שנים, הגיע היום בו הוא החליט שהוא עוזב את הישיבה. בעקבות כך הוא פנה אליי וביקש שאחרי תקופה בה הנהגנו את הישיבה יחד, אמשיך להנהיג אותה לבדי. הוא ביקש ממני להוציא רוחות רעות מאנשים, לקבל אותם, ובעיקר לאהוב אותם. הוא אמר לי: 'תאהב את כל עם ישראל, בלי יוצאים מן הכלל. לעולם אל תוכיח מישהו, אלא תמיד תאהב את כולם'. זו הייתה המטרה שלו.

"כמובן שמאחורי הקלעים אבא המשיך ללוות אותי ואת הישיבה עד יומו האחרון. היינו לומדים בחברותא בקביעות פעמיים בשבוע, וכמובן שאבא המשיך ללמוד כל רגע מחייו, הוא לא היה עושה שום דבר אחר חוץ מזה. גם במיטת חוליו הוא למד בלי הפסקה. הרופאים, שהגיעו בבוקר לבדוק אותו או לקחת בדיקות דם, השתוממו מכך שאינם יכולים להפריע לו אפילו לרגע, כי הוא לא עצר מלהתפלל או מללמוד אפילו לשנייה.

"גם בביתו אבא לא היה צריך דבר. הוא חי על מיטת ברזל, מהישנות שהיו פעם, וכל הארונות בביתו היו ארונות ברזל. דירתו דירת שלושה חדרים בקריית צאנז, בפשטות הכי גדולה שאפשר. הוא לא היה צריך מהעולם הזה ממש כלום".

מתי שוחחתם בפעם האחרונה?

"ביום חמישי אחר הצהריים עוד למדתי איתו יחד משניות יומא. שבוע לפני כן עוד למדנו זוהר בהתמדה עצומה. כפי שציינתי, אבא למד ממש עד לרגעיו האחרונים. אפילו כשפינו אותו לבית החולים הוא היה עטור בתפילין, ושפתיו מלמלו תפילה".

ובכל זאת, היה באותו לימוד משהו שונה?

"באמצע הלימוד האחרון עם אבא הוא התנתק פתאום, ונראה היה שהוא נמצא בעולמות העליונים. כשקמתי ממקומי, הראה לו אחד הילדים תמונה שהכינו לסוכה, בה נראים הבן איש חי והרב סלמאן מוצפי. אבא הביט בתמונה, וציין: 'הם ונשותיהם כולם נמצאים כאן עכשיו – כל הצדיקים הגיעו אלינו ונמצאים לידי. אין צורך בתמונה שלו, כולם כאן לידי. החדר מלא'. ואז הוא שוב התנמנם.

"אחרי שיצאתי, נכדה שהתחתנה לאחרונה נכנסה לחדרו, יחד עם בעלה. אבא קם ורקד עם החתן ריקוד של שמחה, בירך אותם בזרע של קיימא, ושר שירי חתונה לכבודם. הייתה שמחה גדולה ועצומה, שאף אחד לא הבין את פשרה. לא חשבנו שהוא הולך לעזוב אותנו כל כך מהר, ועוד בערב החג".

בהלוויה

ממשיכים את דרכו

ביום שישי בבוקר, ערב חג הסוכות, נודעה הבשורה המרה: הרב דוד בצרי זצ"ל, זקן המקובלים בדורנו, הסתלק לעולמו. מסע הלווייתו נערך שעות ספורות לאחר מכן, בערב החג, בהשתתפות המונים שליוו אותו בדרכו האחרונה. בני משפחתו ישבו שבעה במשך שעתיים בלבד, שכן כניסת החג מבטלת את השבעה.

הראשון לציון, הגאון רבי דוד יוסף שליט"א, ספד לו: "קשר מיוחד ועמוק שרר בינו לבין אבי, מרן רבי עובדיה יוסף זצוק"ל, שהעריכו מאוד וידע את גודל מעלתו בגלוי ובנסתר. אבי חיבב אותו מאוד, והעריך את הגדלות בתורה והענווה שהיו משהו מיוחד. הוא גם אמר לי שאלך ללמוד את תורת הקבלה עם המנוח, אמירה המעידה כאלף עדים על ההערכה הגדולה שרחש לו. נסתלק מאיתנו שריד לדור של תלמידי חכמים שכל חייהם היו מסכת אחת של תורה, קדושה ועבודת ה' יתברך. אני מוסר את תנחומיי לבניו ולבנותיו של הרב, וכן לבנו ממשיך דרכו, רבי יצחק בצרי".

הרב בצרי עוצר לרגע ומציין כי גם הגאון הרב זמיר כהן שליט"א היה מקורב מאוד לאביו. הוא מוסיף כי בשעתיים שעד כניסת החג הוא קיבל תנחומים רבים מקשת רחבה של רבנים ואישי ציבור, מה שהעיד על כך שאביו היה מחובר וקשור לכל המגזרים.

הוא גם מזכיר כי לפני כשש שנים נפטרה אמו, הרבנית ציפורה בצרי ע"ה, בדקות האחרונות שלפני חג הפסח. "באותו יום אבא ראה אותי יושב עצוב ואמר לי: 'לך תשמח עם הילדים שלך, כי צריך לשמוח בחג'. אבא לא הזיל דמעה במשך כל ימי חג הפסח, וכבר חששנו שחלילה קרה לו משהו. הוא גם סירב לקבל שיחות טלפון של מנחמים, כי חשש להתפרץ בדמעות בימי המועד. רק אחרי צאת שביעי של פסח הוא פרץ בבכי במשך 24 שעות.

"זה המסר שקיבלתי מאבי", הוא אומר וקולו נשנק. "אני לא חזק כמוהו, ולצערי לא מסוגל שלא לבכות, אך יחד עם זאת ברור לי שאני ממשיך הלאה – לבנות ולהתפתח, להצעיד את מפעל הקבלה העצום קדימה, כי זוהי צוואתו של אבא".