לפרוש כנפיים ולעוף: למה דווקא סוכות זה הזמן לצאת מכלוב הזהב?

הייתה פעם ציפור שגדלה בכלוב מזהב. הכלוב היה מרווח ונקי, ובכל יום היה בו מזון טרי. בעליה טיפלו בה באהבה, ומעולם לא חסר לה דבר. יום אחד מישהו שכח לסגור את דלת הכלוב.

הציפור הביטה בדלת הפתוחה. מעבר לה נראה עולם עצום: שמיים כחולים, עצים שמתנועעים ברוח וציפורים אחרות שעפות בחופשיות. היא התקרבה לדלת ונעצרה. "בחוץ יש סכנות", חשבה. "ציפורי טרף, סערות, רעב. כאן לפחות אני יודעת למה לצפות".

היא חזרה למוט שלה ועצמה את עיניה.

הימים חלפו. הדלת נשארה פתוחה, אבל הציפור כבר לא הביטה בה. היא חזרה לשגרה, ואפילו שכנעה את עצמה שכך היא בוחרת לחיות.

עברה שנה. יום אחד השמש האירה את הכלוב באור מיוחד, והציפור הביטה שוב בדלת. היא עדיין הייתה פתוחה, כמו תמיד. הפעם, במקום לחשוב על הסכנות, הציפור שאלה את עצמה שאלה אחרת: "בשביל מה נתן לי הבורא כנפיים?".

היא פרשה את כנפיה, קפצה אל הדלת והביטה החוצה עוד רגע ארוך. ואז קפצה.

בהתחלה היא לא ידעה לעוף. היא נפלה, התנדנדה וכמעט פגעה בקרקע. אבל תוך כדי הנפילה משהו בתוכה נזכר שהיא ציפור. הכנפיים שנבראו בשבילה בדיוק לרגע הזה נפרשו מעצמן, והיא עלתה לשמיים.

הכלוב לא כלא אותה מעולם. היא בחרה להישאר בו, והדלת הייתה פתוחה כל הזמן.

*

המשל הזה מתאר מצב שנשים רבות מכירות. אנחנו לא באמת כלואות, אבל משוכנעות שהסביבה המוכרת, העבודה הבטוחה או דפוסי החשיבה הישנים הם המרחב היחיד שבו אפשר לשרוד. לפעמים דווקא הפחד הוא שגורם לנו לשכוח את הכוחות שה' נתן בנו ואת השליחות שבשבילה באנו לעולם.

מהו אזור הנוחות, ולמה קשה כל כך לצאת ממנו?

אזור הנוחות הוא המרחב הנפשי וההתנהגותי שבו אנחנו מרגישות בטוחות, שולטות ורגועות. זו יכולה להיות עבודה שאנחנו לא אוהבות אבל היא נוחה לנו, קשר שכבר לא מיטיב איתנו אבל יש בו עבר משותף, או דפוסי חשיבה שמגבילים אותנו אבל מרגישים מוכרים.

האדם נברא עם רצון טבעי לוודאות ולביטחון, ולכן כל יציאה מהמוכר מעוררת פחד, גם כשהשינוי הוא לטובה.

חשוב להבחין כאן בין שני דברים. יש גבולות שהם חלק מהערכים שלנו, מהתורה ומהבית שבחרנו לבנות, והם מקור של כוח ויציבות. ויש "גבולות" שנוצרו רק מפחד, מספק עצמי או מתחושה ש"זה לא בשבילי". העבודה הפנימית היא ללמוד להבדיל ביניהם, כדי שהפחד לא יתחפש לערך.

מהבטוח אל הבלתי צפוי

חג הסוכות מלמד אותנו איך נראית יציאה מאזור הנוחות. חז"ל אמרו על הסוכה: "צא מדירת קבע ושב בדירת ארעי". במשך שבעה ימים אנחנו עוזבים את הבית המוגן ועוברים לגור, לאכול ולישון במבנה זמני, פתוח לרוח ולבלתי צפוי.

הסוכה מזכירה לנו גם את המדבר. עם ישראל יצא ממצרים אל ארץ לא נודעת, ללא מזון וללא מים, והקב"ה הקיף אותו בענני הכבוד. הנביא ירמיהו מתאר זאת כך: "זכרתי לך חסד נעורייך, אהבת כלולותייך, לכתך אחריי במדבר בארץ לא זרועה". היציאה אל הלא נודע, מתוך אמונה, היא מה שה' זוכר לטובה.

המסר של הסוכה הוא שהביטחון האמיתי לא בא מהקירות. אפשר לחיות בשמחה ובשלווה גם כשהקירות אינם יציבים, כי הצל שמעל הראש הוא צל האמונה. זו בדיוק התובנה שדרושה לנו כשאנחנו ניגשות לצעד חדש: לא צריך שהכול יהיה מושלם או צפוי כדי לצאת לדרך. אפשר לפעול, לבנות ולצמוח גם תחת גג זמני, גם כשרוח מנשבת בחוץ.

נשים מן המקרא שיצאו מהמוכר

התורה מלאה בנשים שיצאו אל הלא נודע מתוך אמונה, והן מראות לנו שהאומץ לעשות זאת אינו סותר את היראה אלא נובע ממנה.

רבקה נשאלה אם תלך עם עבד אברהם לארץ רחוקה, אל משפחה שמעולם לא ראתה. תשובתה הייתה מילה אחת: "אלך". היא עזבה את בית אביה, ונעשתה לאחת מהאימהות של עם ישראל.

מרים הנביאה יצאה ממצרים עם תופים בידיה. רש"י מסביר שהנשים הצדקניות היו בטוחות שה' יעשה להן ניסים, ולכן הכינו תופים מראש. זו יציאה מאזור הנוחות במיטבה: לא רק להעז, אלא להתכונן לשמחה עוד לפני שרואים את הישועה.

רות יכלה לחזור לבית אמה במואב, למקום המוכר והבטוח. במקום זאת, היא אמרה לנעמי: "כי אל אשר תלכי אלך... עמך עמי ואלוהייך אלוהיי". מהצעד הזה, אל ארץ זרה ואל עתיד לא ברור, יצאה מלכות בית דוד.

אסתר המלכה עמדה מול ההחלטה הקשה בחייה. מרדכי אמר לה: "ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות". היא ביקשה מכל העם לצום, ואז אמרה: "וכאשר אבדתי אבדתי". היא לא חיכתה שהפחד ייעלם, אלא פעלה מתוך אמונה למרות הפחד.

המחיר של להישאר במקום

הבעיה עם אזור הנוחות היא שהוא נוח רק לכאורה. בטווח הקצר הוא חוסך התמודדות עם אי ודאות, דחייה או כישלון. אבל בטווח הארוך המחיר עלול להיות כבד: הזדמנויות שלא נוצלו, כישרונות שה' נתן ולא פותחו, קולות שלא נשמעו.

לא פעם שמעתי נשים ששואלות בלב שבור "מה היה קורה אם...". שאלה כזו יכולה ללוות אותן שנים. אם רק הייתי מקדישה יותר זמן למשפחה, אם רק הייתי פותחת את העסק שחלמתי עליו, אם רק הייתי אומרת את מה שבאמת חשבתי.

גם מחקרים בפסיכולוגיה מראים שהצמיחה האישית לא מתרחשת באזור הנוחות וגם לא באזור הפניקה, אלא במה שמכונה "אזור הלמידה". זה המרחב שבין השניים, שבו יש מספיק אתגר כדי לעורר התפתחות, אבל לא מספיק כדי לשתק. זה המקום שבו אנחנו לומדות, מתחזקות ומגלות כוחות שלא ידענו שיש לנו, בדיוק כמו הציפור שגילתה שכנפיה יודעות לעוף.

למה זה קשה במיוחד לנשים?

היציאה מאזור הנוחות אינה חוויה זהה לכל אחת. נשים רבות מתמודדות עם שכבות נוספות של קושי: תחושה שההצלחה מקרית ושאינן "ראויות" לה; עומס נפשי ומעשי של ניהול הבית והמשפחה; חשש ממה יגידו; ולפעמים גם בלבול בין ענווה לבין קטנות.

כדאי לזכור שענווה אמיתית אינה ביטול עצמי. היא ההכרה שהכוחות שלנו הם מתנה מה', ושיש לנו אחריות להשתמש בהם. ההכרה בקשיים האלה אינה תירוץ להישאר במקום. היא מאפשרת להתמודד איתם במודעות, בלי להאשים את עצמך כשההתקדמות מרגישה קשה.

צעדים מעשיים ליציאה מאזור הנוחות

זהי מה באמת עוצר אותך

לפני שתצאי לדרך, עצרי ושאלי: מה מהגבולות שלי נובע מהערכים שלי, ומה נובע רק מפחד? כתיבה ביומן, שיחה עם רבנית, מדריכה או מטפלת יכולות לעזור לך להבחין בין "זה לא נכון בשבילי" לבין "אני מפחדת לנסות".

התחילי בצעדים קטנים

שינויים הדרגתיים יעילים לרוב יותר משינוי קיצוני אחד. אם החלום הוא לפתוח עסק מהבית, הצעד הראשון יכול להיות קורס אחד או שיחה עם אישה שכבר עשתה את זה. אין צורך להתפטר מהעבודה הנוכחית כבר מחר.

שני את השיח הפנימי

הקול שאומר "את לא מספיק טובה" או "מי את שתעזי" אינו קול האמונה, אלא קול הפחד. נסי להחליף את המשפט הביקורתי במשפט של ביטחון, כמו "זה מפחיד, אבל ה' נתן לי כוחות להתמודד". דוד המלך כתב: "השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך". אנחנו עושות את ההשתדלות, והתוצאה בידי שמיים.

הוסיפי תפילה לדרך

חנה עמדה בשילה ושפכה את ליבה לפני ה', גם כשאחרים לא הבינו אותה. תפילה לפני צעד חדש אינה רק בקשה להצלחה. היא מזכירה לנו שאנחנו לא הולכות לבד, והיא מפחיתה את המשקל שאנחנו מרגישות על הכתפיים.

בני מעגל תמיכה

נשים שנמצאות במעגלי תמיכה, כמו קבוצת חברות, שיעור קבוע או קהילה מפרגנת, מצליחות יותר להעז ולהתמיד. גם מרים לא יצאה לבד: "ותצאנה כל הנשים אחריה בתופים ובמחולות". שיתוף עם נשים שעוברות תהליך דומה מפחית את הבדידות ונותן פרספקטיבה.

ראי בכישלון חלק מהדרך

"שבע ייפול צדיק וקם". הכישלון אינו הוכחה ש"לא הייתי צריכה לנסות". הוא מידע יקר ערך על מה עובד ומה לא, ולעיתים הוא חלק מהתוכנית שעדיין אינה גלויה לנו.

הודי על כל צעד

הנטייה להתמקד רק ביעד הסופי ולהתעלם מהדרך מובילה לשחיקה. עצרי והכירי בכל צעד, גם הקטן ביותר, והודי עליו. ההכרה בטוב נותנת כוח להמשיך.

היציאה מאזור הנוחות אינה אירוע חד-פעמי. בכל שלב חדש בחיים נוצר אזור נוחות חדש, ומולו ניצבת ההזדמנות לצמיחה. השאלה אינה האם תרגישי פחד כשתצאי מהמוכר - את בוודאי תרגישי. השאלה היא האם תיתני לפחד הזה להוביל או שתבחרי להקשיב לו ולפעול בכל זאת.