"אם אני נותן לה להוביל - זה לא הופך אותי לילד?"

הוא ישב מולי, מותש.

"אני אומר לך, אני כבר לא יודע מה לעשות. כל דבר שאני עושה, לא טוב לה".

"מה למשל?".

"אתמול ביקשתי מהבן שלנו לסדר את החדר. הוא התחיל לצעוק, ורחלי מיד אמרה לי: 'עזוב אותו, אני אטפל בזה'. אני מרגיש שאני היחיד בבית שמנסה לחנך.

"אני מכניס כלים למדיח, רחלי אומרת לי איך להכניס אותם. אני עושה קניות, היא שואלת למה קניתי את זה ולא את זה. עכשיו אנחנו מארגנים אירוע לבת שלנו, והיא רוצה להחליף ספק שכבר שילמנו לו מקדמה".

"ומה אתה עושה?".

"מסביר לה".

"וזה עוזר?".

"אנחנו רבים. ואז אני אומר: 'טוב, תעשי מה שאת רוצה'. ואני כבר מתחיל לחשוב שאולי עדיף לי פשוט לא להתערב".

"אתה יודע מה אני שומעת? לא גבר שלא אכפת לו מהבית. להפך. אני שומעת גבר שמאוד אכפת לו. גבר שמנסה כל הזמן להפעיל את הכוח שלו כדי שהבית יתנהל נכון".

"נו? וזה רע?".

"לא. הכוח שלך הוא דבר יקר מאוד. השאלה היא לא אם אתה מפעיל אותו, אלא דרך איפה הוא עובר".

"אני לא מבין".

"תחשוב על מטוס. אתה הטייס. יש לך כוח, אתה יודע לבצע, לפתור בעיות ולקבל החלטות. ומה אשתך?".

"הנוסעת?", שאל.

"לא. היא הנווטת. היא מחוברת לכיוון, למפה, למה שקורה בתוך המטוס: לילדים, לאווירה בבית ולדקויות שאתה לפעמים פחות רואה, כי אתה עסוק בלהביא את המטוס ליעד.

"הבעיה מתחילה כשהטייס מחליט שהוא גם הטייס וגם הנווט. אתה רואה ילד שלא מסדר את החדר, וחושב: הוא חייב ללמוד אחריות. יכול להיות שאתה צודק. אבל יכול להיות שאשתך רואה את אותו ילד, ורואה גם את כל מה שהיה לפני הרגע הזה. כמה פעמים היא כבר ביקשה, כמה היא מותשת, וכמה כוח נשאר לה לעוד מלחמה".

"אז מה אני אמור לעשות?", שאל.

"להתקרב אליה. לומר: 'אני רואה כמה קשה לך איתו. אני רואה כמה את מחזיקה עכשיו. אני איתך. מה את צריכה ממני?'".

הוא חייך.

"זה נשמע לי קצת חלש".

"כי אתה רגיל לחשוב שכוח הוא להחזיק בעמדה שלך. אבל לפעמים הכוח הגדול ביותר הוא להיות מספיק בטוח בעצמך כדי לא להצטרך להוכיח שאתה צודק".

"ומה אני עושה עם כל הריבים כמו על איך להכניס צלחת למדיח? אני בן אדם מבוגר. אני יודע להכניס כלים למדיח. אז למה היא צריכה להעיר?".

"יכול להיות שההערה שלה בכלל לא עוסקת בצלחת. אולי מתחתיה יש בקשה: 'תהיה איתי. תיכנס איתי לבית הזה. אל תעשה דברים רק לידי, אלא תעשה אותם איתי'".

"אז מה אני אמור לעשות?".

"אתה יכול לומר: 'טוב, תכווני אותי. איך את רוצה שאסדר?'".

"וזה לא הופך אותי לילד?".

"לא. זה מרגיש לך ככה, כי אתה לא רגיל להעביר את הכוח שלך דרכה".

הוא שתק.

"אני חושב שזה בדיוק מה שמפריע לי".

"אני רוצה שתבין משהו מדויק: אני לא מבקשת ממך להיות פסיבי, לוותר על ההיגיון שלך או להפוך ל'כן, אשתי' על כל דבר. אני מבקשת משהו אחר: אל תשתמש בכוח שלך כדי לעקוף אותה. השתמש בכוח שלך כדי לשרת את מה ששניכם בונים".

"ומה אם היא טועה?".

"אתה עדיין יכול לעצור".

"באמת?".

"בוודאי. נניח שאתם מארגנים אירוע. היא מותשת מספק שפגע בה, ואומרת: 'זהו, אני מבטלת הכול. לא מעניין אותי כמה כסף נפסיד'".

"מה אני אמור לעשות?".

"לא להגיד לה: 'אמרתי לך, את לא חושבת בהיגיון'. אלא להגיד לה: 'אני רואה כמה את כבר גמורה מהסיפור הזה. אני איתך. תני לי לטפל בספק'".

"ואם היא מתעקשת?".

"אתה יכול להיות ברור: 'אני מבין שאת רוצה לבטל, ואני מבין כמה נפגעת. אבל אני לא רוצה שנקבל עכשיו החלטה שתכאיב לנו אחר כך. את תמשיכי להחזיק את התמונה הגדולה, ואני אקח עכשיו את ההגה של החלק הזה'".

"זה בעצם להציב גבול", אמר.

"נכון".

"עדיין קשה לי להבין, מה ההבדל בין זה לבין מה שאני עושה היום?".

"היום אתה לוקח את ההגה כדי להוכיח שהיא טועה. אני רוצה שתיקח אותו כדי להגן עליה ועל הבית שלכם".

ואז נתתי לו כלי פשוט.

"בפעם הבאה שהיא אומרת משהו שנשמע לך מופרך לחלוטין, אל תענה מיד. תשאל את עצמך: 'מה אני רואה עכשיו? את הבעיה, או את האישה שמולי?'. כי אם אתה רואה רק את הבעיה, אתה מיד פותר. אם אתה רואה אותה, אתה קודם מתחבר. ואז אפשר לפתור גם את הבעיה".

"אז למה זה קשה כל כך?".

"כי הרבה גברים למדו שכשהם מרגישים חוסר שליטה, הם צריכים להגביר כוח".

"ומה היא עושה?", שאל.

"גם היא מגבירה כוח".

"ואז?".

"ואז שני אנשים חזקים עומדים אחד מול השני, וכל אחד מנסה לגרום לשני לזוז".

"ואף אחד לא מגיע לשום מקום", אמר בעצבות, עם חיוך קל.

ואז הוא שאל: "אם אני כל הזמן אשאל אותה מה היא צריכה ממני, מתי היא תשאל אותי מה אני צריך ממנה?".

"שים לב," אמרתי. "אתה עדיין מחפש עסקה: 'אני אקשיב לה, ואז היא תקשיב לי'. אתה לא עושה את זה כדי לקבל ממנה משהו בחזרה. אתה עושה את זה כדי לבנות מקום שבו הכוחות של שניכם לא מתחרים".

"ומה קורה אז?".

"כשאתה מפסיק להילחם על המקום שלך, הרבה פעמים היא כבר לא צריכה להילחם על המקום שלה. ואז היא יכולה להישען עליך. לבקש ממך להוביל, ואפילו לקבל ממך גבול".

הוא נשם עמוק.

"כל השנים חשבתי שאם אני אתן לה להוביל אותי, אני אהיה פחות גבר".

"אולי בדיוק להפך. אולי הגבריות שלך לא נמדדת בכמה מהר אתה לוקח את ההגה, אלא ביכולת שלך לדעת מתי להחזיק אותו, מתי לשחרר אותו, ובעיקר – בשביל מי ומה אתה מחזיק אותו".

"אז מה אני עושה מחר בבוקר?".

"אל תחפש הזדמנות להיות בעל טוב יותר. חפש הזדמנות אחת לראות אותה".

"זה הכול?".

"כן. כשהיא אומרת משהו שמעצבן אותך, אל תמהר לענות.

"כשהיא מבקשת משהו, אל תמהר לבדוק אם היא צודקת.

"כשהיא מתעקשת על משהו שנראה לך לא הגיוני, פשוט עצור. תסתכל. ותשאל: 'מה היא מנסה להגיד לי מתחת למה שהיא אומרת לי?', ואז שאל אותה בהתאם למצב משפטים כמו: 'מה את צריכה ממני עכשיו?', 'איך אני יכול להיות איתך בזה?', איפה את רוצה שאכנס לתמונה?'".

הוא חייך. "אלה משפטים שאני יכול לזכור".

"כי בסוף, זה כל הסיפור. אשתך לא צריכה שתהיה פחות חזק. היא צריכה להרגיש שהכוח שלך לא מופנה נגדה, אלא דרכה. שההיגיון שלך לא בא למחוק את הרגש שלה. שהיכולת שלך להחליט לא באה לבטל את היכולת שלה לראות, ושהגבר שהיא חיה איתו לא עומד מולה ומנסה לנצח אותה, אלא עומד לצידה, ומוכן לתת לכל הכוחות שיש בו לעבור דרכה, יחד איתה, אל הבית ששניהם בונים".

חנה דיין hanna.tipul@gmail.com

לכל הטורים וליצירת קשר, לחצו כאן