למה אנשים אמפתיים מאוד מרגישים מותשים כל הזמן?

יש אנשים שנכנסים לחדר וכבר יודעים שמשהו לא בסדר.

הם שומעים את טון הדיבור, מבחינים במבט העצוב בעיניים או מרגישים שמישהו לחוץ עוד לפני שהוא אמר מילה. כשחבר מספר על משבר, הם לא רק מבינים אותו - הם ממש מרגישים את הכאב שלו. וכשמישהו קרוב אליהם עובר תקופה קשה, קשה להם פשוט להמשיך הלאה כאילו כלום לא קרה.

היכולת הזאת יכולה להיות מתנה גדולה. היא מאפשרת לנו להיות חברים טובים יותר, הורים קשובים יותר, בני זוג אמפתיים יותר ואנשים שרואים את מי שנמצא מולם באמת. אבל לפעמים יש לה גם מחיר.

אחרי יום של הקשבה, הכלה, דאגה ורגישות לאחרים, מגיעה פתאום תחושת התרוקנות. אין כוח לדבר, אין חשק לענות להודעות. לפעמים אפילו מפגש חברתי שהיה אמור להיות מהנה משאיר אותנו מותשים.

אז מה קורה כאן?

לדברי הפסיכולוגית הקלינית ד"ר ליסה דמור, התשובה אינה בהכרח שאנחנו "רגישים מדי". הבעיה יכולה להיות דווקא באופן שבו אנחנו מנהלים את הרגשות שמגיעים אלינו – שלנו ושל אחרים.

לפעמים מרוב אמפתיה, אנחנו מרגישים מוצפים

אנחנו לא אמורים להרגיש טוב כל הזמן

אחת התפיסות המבלבלות של השנים האחרונות היא שהחיים הטובים הם החיים שבהם אנחנו רגועים, שמחים ומאוזנים רוב הזמן. אבל מבחינה פסיכולוגית, אומרת דמור, בריאות נפשית אינה פירושה להרגיש טוב כל הזמן. לפעמים רגש לא נעים הוא בדיוק הרגש שמתאים למה שקורה.

אם פיטרו אותנו ממקום עבודה שאהבנו, הגיוני שנהיה עצובים. אם אדם קרוב פגע בנו, הגיוני שנרגיש כעס או אכזבה. אם אנחנו עומדים בפני שינוי גדול, ייתכן שנרגיש פחד.

הבעיה מתחילה כשאנחנו מפרשים את עצם הופעתו של הרגש כתקלה שצריך לתקן.

"אני לא אמורה להיות בלחץ"

"למה אני עדיין עצובה?"

"אני חייבת להפסיק לחשוב על זה"

"אני צריכה להירגע"

וכאן מתרחש דבר מעניין: במקום להתמודד עם מה שקרה, אנחנו מתחילים להתמודד עם העובדה שאנחנו מרגישים משהו. וזה, בפני עצמו, דורש אנרגיה.

דמור מסבירה שניסיון מתמיד להרחיק רגשות לא נעימים הוא כמו עבודה נוספת שהמוח והגוף צריכים לבצע. אנחנו משקיעים מאמץ בלדחוף את הרגש החוצה, להעמיד פנים שהוא לא קיים או לנסות "להיפטר" ממנו, במקום להקשיב למה שהוא מנסה לומר.

אולי הרגש לא בא להפריע לנו – אלא לספר לנו משהו

אפשר לחשוב על רגשות כמו על מערכת התרעה. כאב פיזי אומר לנו שמשהו בגוף דורש תשומת לב. אם הנחנו את היד על משטח חם, הכאב גורם לנו להזיז אותה. גם רגשות לא נעימים יכולים לעשות דבר דומה. קנאה יכולה לספר לנו שמשהו חשוב לנו, כעס יכול להצביע על גבול שנחצה, עצב יכול להעיד על אובדן, חרדה יכולה לגרום לנו לבדוק אם יש סכנה או אם אנחנו זקוקים להכנה נוספת.

כמובן, לא כל רגש מספר לנו עובדה אובייקטיבית. רגש הוא לא תמיד הוכחה לכך שמשהו באמת מסוכן או שמישהו באמת התכוון לפגוע בנו. אבל הוא כן מספק מידע על מה שקורה בתוכנו.

ולכן השאלה "איך אפשר להפסיק להרגיש את זה?" יכולה לפעמים להתחלף בשאלה הרבה יותר מועילה: "מה הרגש הזה מנסה לספר לי?"

יש לרגש מקום על השולחן, אבל הוא לא המנהל

הרגש הוא לא הבוס

דמור אומרת שאפשר לדמיין שיש בתוכנו "דירקטוריון". בחדר יושבים הערכים שלנו, סדרי העדיפויות, הניסיון, השכל הישר, הנסיבות – וגם הרגשות.

לרגשות יש מקום סביב השולחן, הם בהחלט צריכים להישמע, אבל הם לא חייבים להיות יושב הראש. זו הבחנה חשובה.

אם אנחנו עצובים, אין צורך לשכנע את עצמנו שאנחנו שמחים. אבל גם לא חייבים לקבל החלטה דרמטית רק מפני שאנחנו עצובים.

אם אנחנו כועסים, כדאי להקשיב לכעס. אבל אין הכרח לשלוח מיד הודעה שנכתבה מתוך סערה.

אם אנחנו מפחדים, אפשר לבדוק מה הפחד מנסה להזהיר אותנו ממנו, ואז להחליט בעצמנו מה לעשות.

במילים אחרות: הרגש הוא יועץ, לא המנהל.

וזו אולי אחת הדרכים החשובות ביותר להסתכל על רגישות: לא לנסות להיפטר ממנה, אלא ללמוד לנהל אותה.

שני כישורים שאנחנו צריכים

כשאנחנו מדברים על התמודדות רגשית, רבים מאיתנו מכירים בעיקר אסטרטגיה אחת: לדבר.

"אני צריכה לפרוק"

"אני חייב לספר למישהו"

"אני צריכה לדבר על מה שקרה"

ולפעמים זה בדיוק מה שאנחנו צריכים.

דמור מדגישה שהיכולת לבטא רגשות היא חלק חשוב מוויסות רגשי. אפילו עצם ההגדרה המדויקת של הרגש יכולה לעזור. לא רק "אני מרגישה רע", אלא: "אני מאוכזבת", "אני מרגישה דחויה", "אני מתוסכל", "אני מפחד", אני מרגישה מוצפת" וכו'.

כשאנחנו נותנים שם מדויק למה שקורה בתוכנו, החוויה הופכת ממשהו עמום ומאיים לדבר שאפשר להתבונן בו ולעבוד איתו. דמור מתייחסת גם למחקר בתחום המכונה "דיוק רגשי" – היכולת לזהות ולתאר רגשות באופן מדויק יותר. אבל כאן מגיע החלק שאולי פחות מדברים עליו: לא תמיד צריך לדבר על הרגש עוד ועוד.

אפשר להרגיש, אבל לא להיסחף

לפעמים הפתרון הוא דווקא להפסיק לדבר

נניח שאתם מחכים לתוצאות של בדיקה רפואית. אין לכם כרגע שום דרך לשנות את התוצאה, אבל אתם יכולים לחשוב עליה במשך שעות, לדבר עליה עם שלושה אנשים, לקרוא עליה באינטרנט או לדמיין את כל התרחישים האפשריים ולחזור שוב ושוב לאותה שאלה. האם זה בהכרח יעזור? לא.

לפעמים, דווקא ברגעים שבהם אין לנו מה לעשות, הסחת דעת היא כלי בריא. ספר טוב, מקלחת חמה, הליכה בטבע, מוזיקה באוזניות, בישול של מנה אהובה או כל פעולה שדורשת ריכוז.

לא כל הסחת דעת היא בריחה. לפעמים היא מאפשרת למערכת הרגשית לנוח.

וזה מוביל להבחנה חשובה שויסות רגשי אינו רק היכולת לבטא רגש, אלא גם היכולת להרגיע אותו.

הבעיה מתחילה כשאנחנו תקועים בלופ. יש הבדל בין לעבד רגש לבין לחשוב עליו בלי סוף. בפעם הראשונה אנחנו מספרים לעצמנו מה קרה ומנסים להבין, בפעם השנייה אנחנו אולי מבחינים במשהו חדש.

אבל אם בפעם העשירית אנחנו עדיין מנתחים את אותה שיחה, משחזרים את אותו משפט ומנסים להבין מה בדיוק התכוון האדם שמולנו – ייתכן שאנחנו כבר לא מעבדים את הרגש. אנחנו פשוט עושים לו בייביסיטר.

בפסיכולוגיה מכנים את התהליך הזה רומינציה – מחשבות חוזרות ונשנות על אותו אירוע או רגש, בלי שהן מובילות בהכרח להבנה או לפתרון. דמור מתארת מצב כזה כמעין "שקע" רגשי שאנחנו עלולים להיתקע בו. במקרה כזה, הדבר הנכון אינו עוד שיחה. הגיע הזמן להחליף ערוץ.

ומה עם אנשים שמרגישים את כולם?

כאן אנחנו חוזרים לאמפתיה. אדם אמפתי לא רק שומע את הבעיה של האחר, הוא מנסה להבין אותה מבפנים. הוא מתכוונן אל האדם שמולו, שם לב אליו ומשקיע משאבים רגשיים כדי להיות איתו באמת. וזה דבר נפלא. אבל הוא גם דורש אנרגיה.

דמור מציינת כי אמפתיה אינה פעולה נטולת מחיר עבור האדם שמעניק אותה. להיות קשובים למצוקה של אדם אחר, להחזיק את הכאב שלו ולהגיב אליו ברגישות – כל אלה דורשים מאמץ רגשי.

לכן, אם אתם מסיימים שיחה עם אדם שנמצא במשבר ומרגישים מותשים, זה לא אומר שאתם לא אוהבים אותו. ואם לפעמים אתם רוצים להיות לבד אחרי שהקשבתם למישהו במשך שעה, זה לא אומר שהפכתם לאנשים קרים. יכול להיות שפשוט השקעתם הרבה, וזה מובן. אתם לא חייבים לשאת את כל מה שאתם מרגישים.

אפשר להיות אכפתיים בלי לפתור לכולם את הבעיות, אפשר להקשיב בלי לקחת אחריות על התוצאה, אפשר לאהוב אדם שנמצא בתקופה קשה – ועדיין לצאת לטיול, לצחוק, לישון טוב ולהמשיך את החיים.

ואפשר אפילו לומר: "אני איתך, אבל כרגע אין לי כוחות לדבר על זה". זה לא חוסר אמפתיה, זה הצבת גבולות. ולפעמים גבול הוא בדיוק מה שמאפשר לאמפתיה להישאר לאורך זמן.

להיות אמפתי זה יתרון, אבל יש לזה מחיר כבד

ארבע שאלות שכדאי לשאול כשאתם מרגישים מוצפים

בפעם הבאה שאתם מרגישים מוצפים, שאלו את עצמכם:

1. מה אני מרגיש/ה עכשיו, בדיוק?

לא "רע", אלא עצב, פחד, כעס, אכזבה, עלבון, עומס או חוסר ודאות.

2. מה הרגש הזה מנסה לספר לי?

האם יש משהו שאני צריך/ה לשנות, לומר, לפתור או פשוט לקבל?

3. האם יש משהו שאני יכול/ה לעשות עכשיו?

אם כן – אולי הגיע הזמן לעבור מחשיבה לפעולה.

4. ואם אין לי מה לעשות כרגע – האם אני יכול/ה להרשות לעצמי להניח את זה בצד?

רגישות היא לא חולשה

אנחנו אוהבים אנשים חזקים, מקדשים חוסן ומעריכים קור רוח ואת היכולת לא לקחת ללב. אבל זו לאו דווקא חוזקה.

אפשר להרגיש עמוק ועדיין לתפקד.

אפשר להיפגע ועדיין לקבל החלטות טובות.

אפשר לבכות ועדיין להיות חזקים.

ואפשר להיות אדם שמבחין בדקויות שאחרים מפספסים – בלי לתת לכל תחושה להכתיב את הדרך.

דמור מדגישה שרגישות גבוהה אינה עומדת בסתירה לחוסן. להפך, היכולת להכיר ברגשות, ללמוד לנהל אותם ולהמשיך לפעול למרות שהם קיימים, יכולה לבנות עם הזמן עמידות רגשית גדולה יותר. אולי לכן המטרה אינה להפוך לאדם שלא מרגיש, אלא להפוך לאדם שמרגיש - ויודע מה לעשות עם זה.

להקשיב לרגש, אבל לא לציית לכל רגש.

להיות שם בשביל אחרים, בלי להיבלע בתוך הכאב שלהם.

לדעת מתי לדבר, ומתי לשתוק.

מתי לפתור, ומתי לנוח.

מתי להתבונן פנימה, ומתי לצאת החוצה ולחיות.

הרגשות שלנו הם חלק ממערכת הניווט, הווייז הפרטי שלנו. רק חשוב לזכור שהם יכולים להראות לנו את הדרך, אבל אנחנו היחידים עם הידיים על ההגה.