חגים הם נפלאים. חגים הם טריגר. תלוי איפה את נמצאת בחיים

נראה לי שבכל השנים בהם אני כותבת ברשת, ומדובר על קרוב ל-20 שנים, עוד לא כתבתי על זה במפורט.

תקופת החגים היא טריגר.

לא רק בעם היהודי, אלא, להבדיל, בכל לאום או דת.

חגים זה משפחה, שייכות, אהבה, ילדים, שמחה, בלגן, אוכל מיוחד, מתנות, פרחים, פינוקים...

חגים זה גם בדידות, עצב, ייאוש, דיכאון, לבד, חוסר תקווה, כישלון, אכזבה, צער, תיסכול, כסף, מוות רגשי.

תלוי איפה את בחיים שלך באותו חג. באותה תקופה.

מה שהזכיר לי לכתוב את הפוסט הזה הוא דווקא אחד מהאחיינים היקרים והאהובים שלי, שהיום, ב"ה, אב למשפחה ברוכת ילדים, עושה חיל, איש יקר ואהוב.

לאחרונה הוא זכה לשמחה שחיכה לה הרבה זמן. בשבוע שעבר התקשרתי לשמוח איתו. במהלך השיחה הוא אמר לי שהוא זוכר איך כל השנים, כשהיה "רווק מבוגר", בכל חג, התקשרתי להזמין אותו אלינו לחג.

חייבת לציין שהדבר היה בשיתוף פעולה מלא עם אבי ילדי, שהסכים לפתוח את ביתנו בשביל אחיינים שלי, שכמה מהם היו רווקים, ואירח אותם ביד רחבה ומכל הלב.

הוא סיפר על הבדידות והתחושה הקשה להיות רווק כשהחברים שלו כבר זוכים לעשות חלאקה לילדיהם, ולפגוש אותם בבית המדרש הגדול של החסידות... אבל על ההזמנה שלנו הוא לא ויתר, ובכל חג הוא ידע שיש לו בית חם שמחכה לו.

ואבי ילדי היה מכין לו, ולעוד כמה שאירחנו בחגים או בשבתות מיוחדות, את האוכל שהוא אוהב, קונה לו את השתייה הספציפית שהוא שותה, וביחד נתנו לו תחושה שהוא הכי רצוי בבית שלנו.

גם היום אני זוכה לארח בביתי אחיינים שעוד לא זכו להקים את ביתם והם מרגישים אצלנו בית, כי אנחנו, ילדי ואני, אוהבים אותם ומקבלים אותם בדיוק כמו שהם. ובכל חג מחדש אני מתקשרת להגיד שאנחנו מחכים להם מאד.

והם באים שוב ושוב.

והלוואי שבשנה הבאה כבר לא יגיעו, כי יהיה להם בית משלהם. למרות שהם יחסרו לנו מאד.

*

החגים הם טריגר.

אני לא צריכה לספר על מקרים מהקליניקה. חוויתי על בשרי.

את השנים שבהן הייתי גרושה בפעם הראשונה, ללא ילדים, ללא שייכות קהילתית כי עזבתי את העולם החרדי אבל לא השתייכתי לאף עולם אחר באמת, אני זוכרת היטב. איך ארזתי מזוודונת ונסעתי מדירתי בקריית מנחם בירושלים, לפני עידן הרכבת הקלה, כשהיו צריכים 2-3 אוטובוסים לכל כתובת אחרת בעיר, רואה את אלפי המשפחות החגיגיות, הגברים בלבוש החג המהודר והנשים המקושטות והיפות, וסביבם ילדים בלבוש חג שעוד לא הספיק להתלכלך, מחכים לאוטובוסים שייקחו אותם לבתי המשפחות ברחבי הארץ, או יורדים באלפיהם מהאוטובוסים שהביאו אותם לירושלים.

והלב היה נצבט.

נכנסת לבית של ההורים ישר לקלחת ההכנות האחרונות, ומשפחה אחרי משפחה נכנסים בצהלה, על מזוודותיהם ושקיותיהם.

מפונה מהחדר שלי, נודדת למיטה בסלון כדי לפנות את החדר לאחותי ובעלה, או אחי ואשתו, וחדר נוסף לילדיהם...

מגישה, מורידה, מביאה, מנקה, מסדרת, חותכת, מדיחה, מפנה...

והשקט הזה אחרי שהם הולכים.

ובכל פעם לא יודעת מה אני רוצה יותר: שיבואו או שילכו, ואם באו – שילכו או שלא ילכו.

ואף אחד לא קנה לי כלום.

ואף אחד לא חשב שלמרות שאין לי ילדים, עבדתי כמו חמור ורציתי גם זמן לעצמי.

ואף אחד לא ראה את ה"לבד" בתוך הביחד הזה.

ואף אחד לא אמר: תודה שאת עושה בשבילנו.

זה פשוט כי הכל היה מובן מאליו.וכי כל אחד עסוק בעניינים שלו ובעומס החיים.

והנסיעה חזרה הביתה, עם המזוודונת, בוהה באלפים שחוזרים לבתיהם, מחכים לאוטובוסים עייפים ומרוצים, מוטענים בדלק עד לחג הבא.

והשקט שחיכה לי בדירת השותפות...

אין לתאר את התחושה האיומה הזו.

כמה שנאתי חגים!

היום, ב"ה ב"ה ב"ה ב"ה מליון ואחת פעמים, אני אמנם גרושה, אבל חווה את החגים אחרת.

יושבת ברוב החגים עם ילדי ועם אורחים שבאים לחגוג איתנו (בחגים שלא - זה באמת מורכב יותר וכתבתי על זה לא מעט).

מרגישה זכות עצומה וגאווה גדולה על העצמאות שלי, על היכולת לעשות הכל לבד בלי להישען על איש, תרתי משמע.

נדיר שאני מתארחת איפשהו. לא זקוקה לזה. לא אוהבת את הסחיבות של המזוודות והאוכל באוטובוסים, וילדים שצריכים להתרגל לבית שהם לא מכירים. מעדיפה בבית שלי.

בפעמים הבודדות שיוצא שלא מתארחים אצלי - אני מרגישה חסר גדול, אבל לא דומה ולא קרוב למה שהרגשתי פעם, כי יש לי את הילדים שלי, וב"ה הם גדלו, ואנחנו יושבים על יד שולחן החג, לפעמים שעתיים ושלוש, ומדברים וצוחקים ומקשקשים, וחם לי בלב.

*

מי שלא היה במקומות של החשכה ההיא, של הרווקות המאוחרת כשמסביב כל האחיינים והאחייניות, או של הגרושה/האלמנה עם או בלי הילדים, שרואה את הגברים חוזרים מהתפילה ומברכים את נשותיהם לשנה טובה, ואולי היא גם עונדת איזה תכשיט שהוא קנה לה או הם קנו ביחד (או שהוא ביקש שתקנה משהו שהיא אוהבת. לא באמת משנה) - מתקשה להבין את כובד ההרגשה.

כמה מהן מסתובבות בינינו, שקופות למהדרין?

לפני החג הזה ספציפית דיברתי עם כמה וכמה בחורות ונשים שרק מחכות שהתקופה הזו תעבור, אחת כתבה לי שהיא רוצה איזה סם מרדים לכל התקופה הזו, והזכירה לי משפט שתמיד אמרתי לפני פסח וחגי תשרי: אני רוצה להירדם עד אחרי החגים.

כמה אימהות מנוכרות יושבות לבדן, בחיק משפחה מורחבת או לא, ללא ילדיהן?

אני מכירה כמה. לא יודעת איך הן שורדות את החגים האלו!

כמה גרושות, עם ובלי, מתגלגלות בחגים מבית לבית העיקר לא להיות לבד בחג?

כמה רווקות מתקשות לשבת בחיק המשפחה שלהן מכל מיני סיבות ומייחלות כבר לבית שלהן?

וכמה מכל אלו מייחלות לטלפון שיזכור אותן ויזמין אותן לחג? יותר ממה שאת מדמיינת.

והגרושות או האלמנות שיש להן בנים – זו אחת ההתמודדויות המורכבות ביותר, כי לא מזמן שמעתי על גרושה שהבן שלה לא יודע איך מתפללים בבית הכנסת כי האבא לא נוכח בחייו בכלל ואין מי שיקח אותן בשבתות ובחגים לבית הכנסת! אז הוא נשאר עם אמא שלו כי הוא קטן מכדי ללכת לבד בלי אף מבוגר לבית הכנסת, אבל כבר גדול מספיק לו רק היה גבר שהיה לוקח אותו תחת חסותו, ואין לו מושג מה זה קריאת התורה, "כתר", קדיש או כל תפילה אחרת במניין!!!

איזה כאב נורא זה!

תקופת החגים מורכבת גם בבתים שבהם יש אבא ואמא שחיים ביחד.

זה יכול להיות שהם חיים באותו בית, ואולי גם ישנים באותו החדר, אבל המתח בשולחן החג נורא.

האישה שמפחדת פחד מוות מבעלה.

האיש שמפחד פחד מוות מאשתו.

האישה שהיא המארחת המושלמת עד שהיא חוטפת התקף זעם נורא בנוכחות כל האורחים וממיטה בושה שאין מרפא לה, כמעט, על כל הילדים, שלא יודעים לבטא מה הם מרגישים, ועד כמה הם מפחדים שאמא שלהם תזמין, שוב, אורחים, ולכן, גם כשהכל 'בסדר', הם דרוכים כל החג שמא... שמא היא תחטוף איזה התקף על כלום ושום דבר.

והאבא שאיכשהו דווקא בסעודות חג מנפץ איזה אגרטל, או חלון, או כיסא, כי משהו הרגיז אותו מאד, נניח, ילד שלא הגיע לשולחן בשנייה שהוא קרא לו.

והבחורה ש"שומרת על ההורים" שלא יריבו בשולחן החג, וכשאחד מהם פותח פה היא מיד מיישבת את הדברים, רק כדי שהארוחה תעבור "בשלום" עד לפעם הבאה.

והאישה שבעלה, העסקן האהוב והנערץ, שעוזר לכולם, לאלמנות ויתומים, מסכנים ונדכאים, תמיד בחיוך ובמאור פנים, במילה טובה, בעידוד, לפעמים גם במתנות, יושב בראש השולחן המכובד בפנים קפואות ויורה פקודות, משפיל את אשתו עד עפר בנוכחות האורחים... והיא רק מחכה שהסעודה תיגמר.

וזה עוד כלום.

יש אלו שהם אוהבים ושמחים זה בזו, ומכבדים ומעריכים ונוכחים אחד בשביל השני, אלא שכשמגיעים החגים ואין להם כסף לבשר ודגים, העצבות והחידלון נכנסים גם בלבבות הקרובים. והיא רואה אותו הולך שפוף, קרוע מדאגה. והוא רואה אותה לא אומרת מילה על בגד חדש, מטפחת או כסף לבגדים חדשים לילדים. והרחובות המלאים בקונים עושים חורים בלב. כי להם אין.

ועוד לא אמרתי מילה על אלו שמתמודדים עם ילד מיוחד שקוף, או הורה מיוחד שקוף, שמתמודד נפש, שממלא את הבית בנוכחות לא פשוטה שדורשת מכל הסובבים להתאים את עצמם, ללכת על ביצים או לא ללכת בכלל, כי לכל תנועה שלהם תהיה תגובה לא ידועה מראש.

ומי יודע מתי הוא או היא יפגינו סימן קיצוני של מצוקה או צורך בתשומת לב, או התקף פסיכוטי או שניהם, רגע לפני החג או בעיצומו של החג...

ואלו שמתמודדים עם מחלה פיזית, כזו שדורשת שהות בבית החולים במהלך החג, או אבא או אמא סיעודיים שנמצאים בבית אבות ומישהו צריך לעזוב את הבית החם ואת המשפחה המורכבת וישהה לצידם.

תקופת חגים היא תקופה מורכבת גם בבתים הכי מדהימים שיש.

קל וחומר בבתים מורכבים.

אין לי פתרונות.

אין לי קסמים.

אין לי משפט מחץ של עשה ואל תעשה במצבים כאלו.

יש לי רק כמה רעיונות פשוטים, אבל לפניהם יש משהו אחד שבשבילו כתבתי את הפוסט הזה:

אנא, שימו לב אליהם.

תזכרו אותם.

תרצו שהם ידעו שאתם זוכרים אותם.

זהו.

זה הדבר הכי חשוב.

זה לפני הכל.

איך תעשו את זה? כבר לא משנה (כומר, משנה, כי זה חייב להיות עם הרבה טאקט ובלי "בקרוב אצלך").

אבל אם אין לכם רעיונות, הנה כמה, שאת חלקם חוויתי בעצמי:

· תגידו מילה טובה.

· תקנו משהו לשמח להם את הלב: פרחים, ספר, יין טוב, שוקולד, מגש פירות. חסר רעיונות?

· תשלחו פס עוגה רק לאותו מישהו או לאותה מישהי עם כמה מילים חמות.

· תרימו טלפון בערב החג ותזמינו אליכם.

· תקפצו אליהם בשבוע של לפני החג עם משהו (ותודה לאחותי ש"קפצה" בערב ראש השנה ופינקה אותי בפמוטים מזכוכית, בדיוק כמו שאני אוהבת, לא מהעולם הזה! ששימחו אותי כל כך! ואחות אחרת ששלחה תפוחים מזהב לקשט את שולחן החג שלגמרי הוסיפו חן ויופי! הפתיעו ממש).

ואגב, מותר וכדאי לשמח גם אנשים שיש להם הכל, שהזוגיות שלהם דבש, שכולם בריאים ושלמים בגופם ובנפשם, שלא חסר להם דבר... קל וחומר וגו'.

הפוסט הזה לא בא לייאש.

הוא בא להראות עוד צד למי שעסוק רק בעצמו, ולמי שרוצה לזכות להיות תמיד רק בצד הנותן.

וב"ה שאני זוכה לקבל מיילים מנשים שקוראות את הפוסטים שלי וכותבות לי שבזכות זה שאני מאירה ומעירה קצת בנושאים האלו הן פעלו והזמינו את... ועשו כך וכך... וברור שלעולם לא אעלה צילומי מסך (אף על פי שזה ממש ממש מפתה), כדי שלא יהיה מצב שמישהי תזהה מישהי אחרת, אבל תדעי לך שכל מייל כזה נותן לי כוח להמשיך ולכתוב עוד!

רגע לפני סיום, אולי הדבר הכי חשוב שאני רוצה להגיד זה שאם אצלך בסך הכל די בסדר, וכל מה שכתבתי למעלה לא קשור אליך – אל תשכחי לרקוד משמחה ולהודות 10 פעמים ביום, לפחות, להקב"ה, על הזכות הזו.

בכל חג, לפני החג ובמהלכו, ובוודאי בסיומו, אני כל הזמן אומרת לה' תודה.

תודה שיש לי אפשרות לקנות אוכל לחג, לא סתם אוכל, אלא אפילו פינוקים.

תודה שקניתי לעצמי פרחים.

תודה שיש לי בית שאני אוהבת לארח בו.

תודה שיש לי את מי לארח!

תודה שיש מי שרוצים להתארח!!!

תודה שיש לי כח ויכולת לעבוד שעות במטבח ולדאוג להכל לבד.

בסיום הסעודה הראשונה של החג, כשאני מדיחה את הררי הכלים, אני לוחשת לאלוקים תודה:

על האוכל הטעים,

על זה שכלום לא התקלקל (או הרוב, לפחות),

שהיה מזגן טוב ופלטה רותחת ולא נכבה לנו האור סתם כך, כמו בהרבה מקומות אחרים,

שהייתה אווירה טובה, שהיה לנו כיף לשבת ביחד עד שמצאנו את עצמינו יושבים גם באחת בלילה סביב השולחן,

שהילדים התנהגו יפה ונהנו אחד בחברת השני (היו גם אורחים ילדים),

שהספיק האוכל לכולם ועוד נשאר עודף.

ככה, אחרי כל סעודה וסעודה.

ובסיום החג, כמו לפני שהתחלתי לכתוב את הפוסט הזה, כשכל הכלים מודחים בערמות, כשמכונת הכביסה פועלת כבר שעות וכך גם מכונת הייבוש, כשהבית מבריק, כשהשירותים מצוחצחים, כשהילדים ישנים אחרי מקלחת, כשאני יושבת עם המחשב על הברכיים על הריקליינר בספה עם כוס קפה –

כלום מזה לא מובן מאליו.

כלום.

כלום.

כלום!

אז כן, סיר ענק עם עופות ותפו"א החמיץ.

וגם הטחינה.

והקטנה שלי נשענה על אחד המתגים של הסלון וישבנו בשתי הסעודות האחרונות חצי בחושך.

והחוט של התריס הענק בסלון נקרע והתריס נפל, והחלון המרכזי בבית הוחשך (בנוסף לאור שבתוך הבית, שגם הוא כבה בחציו).

אז מה???

צרות של עשירים!

הודו לה'.

לא יודעת מה תיקחי מהפוסט הזה.

מה שתיקחי, שיהיה לטובת עמ"י, לאחדות בינינו, לשלום בתוכנו ובתוך משפחותינו ולשלום בתוך ביתי שלי.

גמר חתימה טובה באמת.

שנזכה להודות על ה"יש" מתוך "יש", ולא כשנגיע ל"אין".

שנזכה לראות את צערם של אחרים מבלי שנצטרך לעבור צער על בשרינו כדי להיות רגישים לאחרים.

שנזכה לקבל את כל החגים בלב שמח ובכיס מלא בחיק משפחה אוהבת.

שנשמח בעולמו של הקב"ה.

שניחתם לטוב.

שנה טובה!

איתך, בפתיחת השנה החדשה.

דבורי רובינשטיין (וקשטוק) היא מייסדת ומנהלת "מרכז סוויטש" לשינוי. לפרטים נוספים אודות דבורי, לחצו כאן