תפסיקו לנסות לנהל את העולם: זה מה שיקרה ברגע שבאמת תשחררו

אנחנו מתכננים את הלו"ז שלנו שבוע מראש, מוודאים שכל דבר נעשה בדיוק כפי שאנחנו רוצים, ועסוקים באינסוף דאגות על מה יקרה מחר ומה יהיה בעוד שנה. המוח האנושי מתוכנת לחפש ביטחון דרך שליטה. אנחנו מאמינים שאם רק נחשוב על כל תרחיש אפשרי, נצליח למנוע את ההפתעות הלא נעימות של החיים, כשלמעשה, רוב מה שקורה סביבנו – החל בפקקים בדרך לעבודה, דרך המצב הבריאותי ועד לעתיד הכלכלי – מעולם לא היה תלוי בנו.

אם אנחנו מנסים בכוח להחזיק את ההגה חזק, אנחנו לא באמת שולטים במצב. אנחנו רק מייצרים לעצמנו עומס נפשי בלתי פוסק.

מי בעל הבית?

הניסיון לשלוט בכל דבר הוא תופעה מודרנית מוכרת. אנחנו כל הזמן בשליטה - יודעים בדיוק איפה נמצאים הילדים שלנו, עוקבים אחרי משלוחים שהזמנו משיין, יודעים מה יהיה מגז האוויר עוד יומיים, ובאופן כללי אנחנו בטוחים שאנחנו בעלי הבית של חיינו. הטכנולוגיה והקדמה משדרות לנו מסר חד-משמעי: אתם יכולים לנהל את המציאות.

אלא שהמציאות, מה לעשות, מנהלת את עצמה.

הפסיכולוגיה המודרנית מדברת על מושגים כמו "קבלה" ועל שחרור הצורך באחיזה נוקשה. הרעיון של "לשחרר" מככב בספרי עזרה עצמית רבים, כדי ללמד אותנו ששקט נפשי מתחיל בדיוק בנקודה שבה אנחנו מרימים את הידיים ומבינים שלא הכול נמצא בשליטתנו. הרצון לשלוט בכל פרט ופרט מעייף אותנו, גורם לנו לחרדות, לתסכולים רבים ולתחושת כיסופים תמידית למשהו יציב שלא קיים.

אז איך מצליחים לשחרר ומבינים שלא בכל דבר אנחנו יכולים וצריכים לשלוט? בואו נפנה למקור.

הפתרון נמצא אצלנו

הרעיון של שחרור השליטה אינו המצאה חדשה. דוד המלך ניסח את אחת האמירות המדויקות ביותר על הפסיכולוגיה האנושית, כזו שיכולה לנצח את כל רגעי הלחץ והחרדה:

"הַשְׁלֵךְ עַל ה' יְהָבְךָ וְהוּא יְכַלְכְּלֶךָ" (תהילים נ"ה, כ"ג).

המילה "יהבך" מתפרשת במקורות כמשא, כדאגה או כמכלול הדברים הכבדים שאנחנו סוחבים על הכתפיים. הפסוק לא מציע לפתור את הבעיות בכוחות עצמנו או לבנות אסטרטגיית שליטה משוכללת. הוא מציע לנו להשליך. לזרוק את המשא ולהכיר בכך שיש מי שמנהל את העולם.

בתפיסת העולם היהודית, השליטה המדומה שלנו היא לא יותר מאשליה. כשאדם מנסה להיות "הבוס" של העולם בכל רגע נתון, הוא לוקח על עצמו תפקיד גדול מדי שנועד למישהו אחר. דוד המלך לא אומר בפסוק להיכנע או להיות חלש, אלא לתת אמון מתוך מודעות ועוצמה.

מה נשאר לנו כשאנחנו מפסיקים להיאחז?

יש הבדל עצום בין חוסר אונים לבין שחרור בחירה. חוסר אונים מגיע ממקום של קורבנוּת - העולם מכה בי ואני נסחף. שחרור, לעומת זאת, מגיע ממקום של עוצמה - אני עושה את ההשתדלות המרבית שלי, את שליחותי בעולם, ומאותו רגע ואילך משחרר את התוצאה.

כשנפסיק לנסות לשלוט במה שלא שלנו, פתאום יפתח לנו מרחב פנוי בנפש, אוויר לנשימה. האנרגיה שהושקעה בדאגות אינסופיות על "מה יהיה" מתפנה לחיות את ההווה, לשים לב לאנשים שסביבנו, ולחיות את החיים במקום לנהל אותם.

השחרור לא צריך לגרום לנו לא לפעול, לתכנן או לעבוד קשה. אנחנו בסף הכול צריכים להפסיק להיות המנכ"לים של היקום. הדבר היחיד שאנחנו אחראים עליו זה הצעד הבא. את כל השאר אנו מפקידים בידי השם, הבעל הבית האמיתי של העולם.

בסופו של דבר, השקט האמיתי שאנחנו מחפשים בכל כך הרבה מקומות מחכה בדיוק שם, בנקודה שבה אנחנו מרפים, נושמים עמוק ומוותרים על זכות הניהול הבלעדית.