לקראת ראש השנה: 7 דמויות מקראיות שיגרמו לכם לראות את החג אחרת

למה קוראים בראש השנה דווקא על שרה, ישמעאל, עקדת יצחק וחנה? הבחירה אינה מקרית. סיפורה של כל אחת מהדמויות מלמד אותנו כיצד לעמוד ביום הדין. הכירו את שבע הדמויות המקראיות שמלוות את ראש השנה, ואת המסר שמביאה כל אחת מהן.

1. שרה אמנו

קריאת התורה ביום הראשון של ראש השנה נפתחת במילים "וה' פקד את שרה כאשר אמר". שרה כבר בת תשעים ואברהם בן מאה. מאחוריהם עשרות שנות ציפייה, והאפשרות שייוולד להם בן נראית משולתת היגיון. ובכל זאת נולד יצחק, הילד ממנו נבנתה האומה כולה (בראשית כ"א, א'-ז').

חז"ל מלמדים כי שרה נפקדה בראש השנה (ראש השנה י', ע"ב).לפני שהתורה מספרת על לידת יצחק, היא מציינת שאברהם התפלל בעד אבימלך ובני ביתו, שגם מהם נמנעה האפשרות ללדת. מיד לאחר תפילתו נאמר "וה' פקד את שרה". מכאן למדו חז"ל כי "כל המבקש רחמים על חברו והוא צריך לאותו דבר - הוא נענה תחילה" (בבא קמא צ"ב, ע"א; רש"י על בראשית כ"א, א').

אברהם ושרה נשאו בעצמם כאב עמוק, ובכל זאת הצליח אברהם לפנות מקום בלבו גם לכאבו של בית אחר ולהתפלל בעדו. לאחר אותה תפילה, נפתחה גם הישועה בביתו.

2. ישמעאל

בהמשך אותה קריאה, נאלצים הגר וישמעאל לעזוב את בית אברהם. הם תועים במדבר באר שבע, המים בחמת נגמרים והגר מניחה את בנה תחת אחד השיחים. היא מתרחקת ממנו, משום שאינה מסוגלת לראות במותו, ופורצת בבכי. התורה מספרת שהקב"ה שמע "את קול הנער" (בראשית כ"א, י"ד-י"ז).

המלאך קורא אל הגר ואומר לה: "אל תיראי, כי שמע אלוקים אל קול הנער באשר הוא שם". לפי רש"י, מלאכי השרת שאלו כיצד הקב"ה מעוניין להציל את ישמעאל, כאשר בעתיד עתידים צאצאיו לפגוע בעם ישראל. הקב"ה השיב להם כי האדם אינו נידון כעת על פי מה שיעשה בעתיד, אלא "לפי מעשיו של עכשיו" (רש"י על בראשית כ"א, י"ז).

חז"ל מצאו במילים "באשר הוא שם" יסוד עמוק הנוגע במיוחד לראש השנה: "אין דנין את האדם אלא לפי מעשיו של אותה שעה" (ראש השנה ט"ז, ע"ב). ישמעאל לא נשפט על פי מה שעתיד לצאת מצאצאיו, אלא על פי מצבו באותו רגע.

יש בכך בשורה גדולה לכל אדם הנכנס ליום הדין: העבר אינו נמחק, אך הוא גם אינו כולא אותנו. הקב"ה רואה היכן אנחנו עומדים כעת, מה אנחנו מבקשים להיות, ולאיזה כיוון אנחנו פונים.

3. אברהם אבינו

ביום השני של ראש השנה קוראים על הניסיון הגדול ביותר של אברהם אבינו: עקדת יצחק. קשה לתפוס את עוצמת הניסיון בלי לזכור מיהו יצחק עבור אברהם: הבן שנולד לו בגיל מאה, לאחר עשרות שנות ציפייה, והבן שעליו הבטיח לו הקב"ה "כי ביצחק ייקרא לך זרע" (בראשית כ"א, ה'; כ"א, י"ב).

כאשר הצטווה "קח נא את בנך, את יחידך, אשר אהבת, את יצחק" (בראשית כ"ב, ב'), התבקש אברהם לוותר על בנו האהוב, היחיד, ועל העתיד שהובטח לו.

בכל זאת, כאשר הוא מצטווה לעקוד את בנו, הוא אינו דוחה את היציאה. "וישכם אברהם בבוקר", מספרת התורה. הוא קם מוקדם, חובש בעצמו את חמורו ויוצא לדרך (בראשית כ"ב, ג'). המדרש מתאר את עיניו של אברהם מורידות דמעות בשעה שידו נשלחת אל הסכין. הכאב היה שם במלואו, אך גם הנכונות לעשות את רצון ה' (בראשית רבה נ"ו, ח').

בתלמוד הירושלמי מתואר מה ביקש אברהם לאחר שעמד בניסיון. הוא פנה לקב"ה ואמר: היה לי מה להשיב כאשר ציווית עליי להעלות את יצחק, שהרי קודם לכן הבטחת שממנו ייצא זרעי. ובכל זאת כבשתי את יצרי ועשיתי את רצונך. לכן, ביקש אברהם, כאשר בניו של יצחק ייקלעו לצרה ולא יהיה מי שילמד עליהם זכות – זכור להם את העקדה והתמלא עליהם רחמים (תלמוד ירושלמי, תענית ב', ד').

מאז הפכה העקדה לזכות המלווה את עם ישראל מדור לדור. בראש השנה אנחנו תוקעים בשופר של איל כדי להזכיר את האיל שהוקרב במקום יצחק. חז"ל אומרים בשם הקב"ה: "תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם, ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני" (ראש השנה ט"ז, ע"א).

4. יצחק אבינו

על פי המדרש, בעת העקדה היה יצחק בן שלושים ושבע. הוא כבר היה אדם מבוגר שיכול היה להתנגד לאביו, ובכל זאת הסכים להיעקד. מעידה התורה: "וילכו שניהם יחדיו" - מבואר במדרש תנחומא (וירא כ"ג) "זה לשחוט וזה להישחט".

במדרש מובא כי יצחק פנה אל אביו וביקש ממנו "כפתני יפה יפה", בשל חששו שברגע שיראה את הסכין, גופו יזדעזע שלא מרצונו והקורבן ייפסל. חז"ל מסיימים בשאלה: האם אדם זקן יכול לכפות בכוח אדם בן שלושים ושבע? ומשיבים: "אלא לדעתו" (בראשית רבה נ"ו, ח').

יצחק הסכים לעלות על המזבח ולמסור את נפשו משום שזה היה רצון ה'. לאורך ההיסטוריה היהודית, בדורות רבים של גזרות ורדיפות, יהודים שמסרו את נפשם על אמונתם ראו את עצמם כממשיכים את דרכו של יצחק.

מסירות נפשו של יצחק נעשתה שורש לכוח שהתגלה שוב ושוב בבניו - ביהודים שנותרו נאמנים ליהדותם גם בשעות הקשות ביותר ומסרו את נפשם על קידוש השם. לכן אמרו חז"ל כי כאשר תוקעים בשופר של איל, הקב"ה מחשיב זאת לישראל "כאילו עקדתם עצמכם לפני" (ראש השנה ט"ז, ע"א).

5. חנה

הפטרת היום הראשון מספרת על חנה, שעל פי חז"ל נפקדה אף היא בראש השנה (ראש השנה י', ע"ב). מדי שנה היא עולה עם בעלה אלקנה למשכן בשילה, ובכל שנה מתחדד כאבה. לפנינה יש ילדים ואילו חנה נותרת ללא ילד. הכתוב מתאר אותה בוכה ואינה מסוגלת לאכול, למרות ניסיונותיו של אלקנה לנחם אותה (שמואל א' א', א'-ח').

באחת העליות לשילה היא קמה וניגשת להתפלל. "וחנה היא מדברת על לבה, רק שפתיה נעות וקולה לא יישמע". עלי הכהן רואה את שפתיה נעות, וחושב בטעות שהיא שיכורה. חנה אינה מסתלקת ואינה מוותרת על תפילתה. היא מסבירה לו: "אישה קשת רוח אנכי... ואשפוך את נפשי לפני ה'" (שמואל א' א', י"ג-ט"ו).

חז"ל למדו מתפילתה של חנה הלכות יסוד בתפילה: לכוון את הלב, לבטא את המילים בשפתיים ולהתפלל בלחש (ברכות ל"א, ע"א). לא תפילתו של נביא גדול או של מנהיג ציבור נעשתה לדגם עבור תפילת העמידה, אלא תפילה חרישית של אישה כאובה, שאפילו הכהן הגדול לא הבין בתחילה את המתרחש בליבה.

חנה מלמדת שתפילה אינה נמדדת ביופי המילים ולא במה שאנשים מסביב חושבים עליה. לפעמים די באדם אחד שעומד מול הקב"ה ומדבר בכנות.

6. רחל אמנו

חז"ל מזכירים גם את רחל בין שלוש הנשים שנפקדו בראש השנה - בנוסף לשרה וחנה (ראש השנה י', ע"ב). במשך שנים ראתה רחל את אחותה לאה יולדת, בעוד היא ממשיכה להמתין. כאשר נולד לבסוף יוסף, נאמר: "ויזכור אלוקים את רחל, וישמע אליה אלוקים ויפתח את רחמה" (בראשית ל', כ"ב).

רחל מוזכרת בהפטרת היום השני, והפעם כאם האומה: "קול ברמה נשמע... רחל מבכה על בניה, מאנה להינחם על בניה כי איננו". היא עומדת, כביכול, על הדרך שבה עוברים בניה היוצאים לגלות ובוכה עליהם.

רש"י (על בראשית מ"ח, ז') מסביר שיעקב קבר את רחל בדרך לבית לחם על פי הדיבור, כדי שכאשר בני ישראל יובלו לגלות ויעברו ליד קברה, היא תצא ותבקש עליהם רחמים. הכאב הפרטי של רחל, שחיכתה שנים לילדים ונפרדה מהם מוקדם כל כך, נעשה במשך הדורות לתפילה על כל ילד יהודי.

הקב"ה משיב לרחל "מנעי קולך מבכי ועינייך מדמעה, כי יש שכר לפעולתך", ומבטיח: "ושבו בנים לגבולם" (ירמיהו ל"א, י"ד-ט"ז).

7. עזרא הסופר

בספר נחמיה מתואר אחד ממעמדי ראש השנה המיוחדים בתנ"ך. הוא התרחש בתקופה קשה בתולדות עם ישראל. עשרות שנים חלפו מאז חורבן בית המקדש הראשון והיציאה לגלות בבל. חלק מן העם כבר שב לארץ, חומות ירושלים נבנו מחדש, אך לאחר שנות גלות היה צורך לבנות מחדש גם את הקשר של העם לתורה ולזהותו.

ביום א' בתשרי התאסף העם כולו ברחבה שלפני שער המים בירושלים, וביקש מעזרא הסופר להביא את ספר התורה (נחמיה ח', א'-ב').

עזרא עמד על מגדל עץ שנבנה לכבוד המעמד, ופתח את הספר לעיני הציבור. הקריאה נמשכה מן הבוקר ועד אמצע היום. נכחו שם גברים, נשים וכל מי שהיה מסוגל להבין, והכתוב מספר כי "אוזני כל העם אל ספר התורה". הלוויים עברו בין השומעים, קראו בתורה והסבירו את הדברים, כדי שהמעמד לא יסתכם בשמיעת מילים בלבד: "ויקראו בספר בתורת האלוקים מפורש ושום שכל, ויבינו במקרא" (נחמיה ח', ג'-ח').

ככל שהדברים התבהרו, החל העם לבכות, כאשר נוכח במרחק הגדול שנוצר במשך שנות הגלות. עזרא הסופר ונחמיה עברו בין הבוכים ואמרו להם: "היום קדוש הוא לה' אלוקיכם, אל תתאבלו ואל תבכו. לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים, ושלחו מנות לאין נכון לו, כי חדוות ה' היא מעוזכם". עזרא ונחמיה לא ביקשו מן העם לשכוח את מה שהבין, אלא לא להישאר שקוע בצער. הבכי העיד שהלב התעורר; כעת היה צריך להפוך את ההתעוררות לשמחת חג, לחיבור מחודש לתורה ולדאגה למי שאין לו.

אדם ששוקע במחשבה שאין לו סיכוי להתקדם עלול להישאר במקומו; אדם שמבין שהדלת עדיין פתוחה יכול לקום ולעשות משהו.

שרה ורחל חיכו שנים, ישמעאל קרא מתוך המדבר, חנה התפללה בלי קול, עזרא החזיר את העם אל התורה, ואברהם ויצחק הטביעו בבניהם את זכות העקדה ואת כוחה של מסירות הנפש. אלה השורשים שמהם עם ישראל יונק את כוחו - להתפלל, למסור את הנפש, לקום מן הכאב ולהתחיל מחדש.