אברהם אבינו

מדוע היו צריכים בני ישראל לרדת למצרים? התורה כלל אינה מסבירה. האם חטאו חטא כה גדול ונורא, שנגזרו עליהם מאות שנות שעבוד וסבל בעטיו?

האמנם אנשים השתחוו ועבדו לאבק רגליהם? שמענו על כל מיני סוגים של עבודות זרות, המצרים סגדו גם לחיפושיות זבל, אבל האבק שעל הרגליים? מה יכול לגרום לאנשים להשתחוות ולסגוד לו? בסך הכל אבק, לכלוך

הפרשות שעוסקות באברהם מלמדות אותנו שבסופו של דבר העולם כולו יכיר בכך שעם ישראל צריך לחיות בארץ ישראל ולהיות מקור השראה לעולם כולו. וגם: שני סיפורים על יגאל שילון ז"ל

ג'רארדו וורטהיין קיבל את תפקיד שר החוץ מידי נשיא ארגנטינה חאבייר מיליי, שביקש לערוך זאת בדרך שונה מהרגיל והפתיע בדבר תורה: "פרשת 'לך לך' מזכירה לנו את המסע של אברהם אבינו, הראשון שהחל להפיץ את האמונה והערכים של עם ישראל לעולם"

אברהם אבינו, אבי האומה, מתארח בסוכתנו כאושפיזין ביום הראשון של חג הסוכות. אברהם, המייצג את מידת הכנסת האורחים והאמונה, מלמד אותנו על נדיבות, מסירות לזולת ופתיחת הלב והבית לכל אדם

כבר ראינו כי כל מעשי האבות הם סימן לבנים. כעת נשים לב לנקודה נוספת: מעשיו ומאבקיו של אברהם אבינו בארץ ישראל, הם לא רק סימן למעשי בניו, אלא גם סימן לאנושות כולה

שום חלק מסיפורי האבות לא נכתב לחינם. כל מעשיהם באו להיות סימן לבניהם, לדורות רבים קדימה

מדוע היה צריך אברהם, בגיל מאה שנים, להתהלך בארץ ולנדוד? האמנם לא נדד דיו? התשובה לשאלה זו מתחלקת לשני חלקים: סיבה טבעית וסיבה רוחנית

התורה לא פירטה איך השיג אברהם את הניצחון על ארבעת המלכים, ומה היו תוצאותיו, אך אומות העולם שמרו זיכרונות רבים ושונים על אברהם אבינו. אין ספק שאברהם היה אב המון גויים ונערץ בפי כל עמי האזור, שנים רבות לפני שבאו לעולם הנצרות והאיסלאם

הוא לא יצא למלחמה מול כל הצבא: הוא הסתער על המיקום המדויק שבו היו לוט והשבויים, ירד מן הנקיקים עם אנשיו בבת אחת, הכניע את השומרים וכל החיילים שהיו באותה נקודה, אסף את השבויים והשלל ונעלם כלעומת שבא

ארבעת המלכים, שיוקרתם וכבודם היו על כף המאזניים, לא ויתרו, ויצאו למסע מלחמה. ואכן, הם הצליחו להשמיד ולהכניע את עמי עבר הירדן

יחד עם אברהם היה גם בן אחיו, לוט. הוא היה צעיר מאברהם, והושפע ממנו, וגם הלך בדרכו במידה מסוימת. ייתכן שהיתה לו אפילו האפשרות להישאר עם אברהם ולהידבק בזרעו ובדרכו, אך לאור התנהגותו, החליט אברהם להיפרד ממנו

עד לפני שנים לא רבות, סברו המלומדים כי כשאנו מדברים על בני אדם לפני ארבעת אלפים שנה, מדובר בפרימיטיביים, כמובן שאינם יודעים קרוא וכתוב, אין להם הבנה במדעים, הם "האדם הקדמון" הנעדר תרבות וידע. לאט לאט התברר לאנושות בדורות האחרונים, שהתיאור הזה ממש אינו מדויק

נמרוד גיחך מתחת לשפמו על הנער העברי הצעיר שחושב שהוא חכם. "הוא אולי חכם – אבל אני המלך", אמר, וציווה לשרוף את אברהם בכבשן האש. ואז, אז גילה אברהם שלא רק שבורא העולם אכן קיים, הוא גם בחר בו, באברהם, להוציא אותו מאור כשדים

אברהם לא קיבל את רעיון הפיצול, אותו רעיון שהתאמת אצל כל באי עולם בזמנו, שכל המלכים והכהנים והזקנים וחכמי החרשים היו משועבדים לו

ומעבר ל"המון גויים" ול"קהל גויים", יש גם "גוי אחד" שממשיך את דרך אברהם, אך ורק על פי ההתגלות ביציאת מצרים, המשכה של ברית בין הבתרים. ובניו של אותו עם, כאשר הם מגיעים לשמונה ימים, מלים את בשר ערלתם, בדיוק כמו אבינו הגדול לפני שלשת אלפים ושמונה מאות שנה

המחשבה שאדם אחד אנונימי, העומד לבדו בלב הישימון עם עדר כבשים, ובפרט זקן ערירי בן מאה, שהוא, הוא וזרעו – שעדיין לא קיים – ינחלו את הארץ הזו, ארץ שכל כך הרבה עמים רואים לעצמם זכות לשלוט בה, והיא תהיה שלהם לעולם, היא בלתי נתפסת

אברהם, הנושא את עיניו ימה וקדמה צפונה ונגבה, באותה שעה היה אדם בודד. הוא עזב את מולדתו – אור כשדים; אביו ואחיו מתו בחרן; אחיינו עזב אותו כעת. הוא נשאר עם מנהל משק ביתו – אליעזר. הוא זקן מדי מכדי להוליד ילדים. אבל מישהו אחד היה לצידו: בורא העולם