"קיבלתי שיחת טלפון: 'הכל נשרף, הציורים שלך עלו באש'"

"לפעמים נדמה לנו שמשהו בעולם לא הוגן כלפינו", אומרת לי האומנית מעיין שטיינברג, תושבת שכונת נחלאות שבירושלים. "זה קורה אחרי שהתאמצנו לעשות טוב והשתדלנו כל כך, ופתאום דברים לא הולכים בדיוק כפי שתכננו".

במקרה של מעיין, כשהיא מדברת על דברים ש'לא הולכים' לפי התכנון, זו הגדרה שמגמדת את החוויה הקשה שעברה עליה בשנה שעברה. אחרי עשרות שנים של יצירה, פרצה שריפה בסטודיו שלה בנחלאות וכילתה כמעט הכל. רבים מהציורים, שבהם השקיעה עמל כה רב, עלו באש.

"עד עכשיו אני מתגעגעת לציורים", היא אומרת בכאב. "אבל האמת היא שברגעים הראשונים, יותר מהצער על האובדן וההפסד הכספי, הרגשתי כביכול כעס על בורא עולם: 'איך אתה עושה לי את זה? עזבתי את החיים הטובים שהיו לי באמריקה, חזרתי בתשובה ועליתי לארץ – וזה מה שקורה לי?'. חלף זמן עד שלמדתי לקבל זאת בהכנעה. בימים אלו, כשאני מתארגנת לתערוכה הראשונה שלי אחרי השריפה, אני יודעת שלא רק הסטודיו שלי השתנה, אלא גם אני השתניתי".

(צילום: מהאלבום הפרטי)

"סבתא נאני"

השיחה עם מעיין מרתקת ומלאת עומק. כשאני מבקשת ממנה לספר לי על ילדותה, היא לוקחת אותי שנים לאחור, ומתארת מסלול אמריקאי שגרתי: היא נולדה בפסאייק וגדלה בויין שבניו ג'רזי, במשפחה יהודית חילונית שלא העניקה לה חינוך יהודי משמעותי. נקודת המפנה בחייה הגיעה בשנות השלושים המוקדמות שלה, בעקבות פטירתה של סבתה מצד אביה.

"נאני, כך קראנו לה במשפחה", היא מספרת. "היא הייתה סבתא רוסייה עדינה ושקטה, שעזרה בגידול שלי ושל אחותי. אבל מעבר לכך, היא הייתה הקשר היחיד והעמוק שלי ליהדות האורתודוקסית".

מעיין נזכרת בגעגועים: "דרך נאני חוויתי לראשונה את היופי שבהדלקת נרות שבת, היא לקחה אותנו לראות את הסוכה בבית הכנסת המקומי, וממנה למדתי על שמירת כשרות. תמיד כשהיו לי שאלות הפניתי אותן אליה, וכשהיא נפטרה הרגשתי שנוצר חלל עצום בחיים שלי. פתאום לא היה לי את מי לשאול, וזה גרם לי להבין שעליי לחפש את התשובות בעצמי".

במקביל לתהליך החיפושים בו החלה, חוותה מעיין התפתחות גדולה בתחום האומנות. "אני מציירת כבר מגיל שמונה, ולמדתי בחיי קורסים מקצועיים מכל הסוגים", היא מציינת. "מאז שהייתי קטנה, ההורים שלי זיהו את הכישרון ולקחו אותי לתערוכות במוזיאונים ובגלריות מקומיות. בסביבות גיל 20 הבנתי חד-משמעית שזהו המקצוע והייעוד שלי בחיים, ושאני מתכוונת להתפרנס ממנו".

מעיין החליטה לעזוב את לימודי הרפואה אותם התחילה, ועברה לבית ספר לאומנויות חזותיות בניו יורק, שם השלימה תואר ראשון בפרסום ואומנות. בשנים שלאחר מכן היא המשיכה ללטש את כישוריה, לצד עבודה עם מורים ידועים, והתמקדה בציור דמויות ובטבע דומם של פרחים.

"כדי להתפרנס עסקתי, בנוסף לציור, גם בפרסום", היא מספרת. "עבדתי במשרד גדול ונחשב, גם המשכורת הייתה יפה. אבל אז, בשנות ה-30 שלי, יחד עם השינוי הרוחני שעשיתי בחיי וההתקרבות ליהדות, חוויתי גם שינוי בקריירה שלי. הגעתי למסקנה שאני עוזבת את הקריירה המצליחה בעולם הפרסום, כדי להפוך לאומנית שתמיד רציתי להיות. מתמקדת אך ורק באומנות, וזהו".

איך הגיבו האנשים סביבך לשינויים שחלו בך?

"זה הפתיע אותם. היו כאלו שממש התקשו לקבל אותי ואת האדם שהפכתי להיות, ופשוט עזבו אותי. הרגשתי שאני אמנם הולכת אחרי האמת והלב שלי, אך יש בכך הרבה כאב, חוסר ביטחון ובדידות. עם זאת, ידעתי שאין דרך חזרה. אני לא מוותרת על מי שאני".

(הדפס אמנותי ירושלים)

(הדפס אמנותי ירושלים)

(הדפס אמנותי ירושלים)

(הדפס אמנותי ירושלים)

"הסטודיו נשרף"

באותם ימים, כשמעיין תוהה ומבולבלת סביב התהליך שעובר עליה, היא הגיעה בפעם הראשונה בחייה לישראל. "מטרת ההגעה הייתה להשתתף בחתונה של חברה, אך מהרגע הראשון הרגשתי חיבור חזק לאנשים ולמקום. הרגשתי כאילו הגעתי הביתה". ארבע שנים לאחר מכן, היא ובעלה עשו את הצעד האמיץ ועלו לארץ. בקרוב הם יציינו 15 שנות מגורים בישראל.

יחד עם המגורים בארץ, המשיכה מעיין בתהליך של חזרה בתשובה, ופתאום גילתה שהיצירות שלה מקבלות ממד נוסף – רוחני יותר ובעל עומק. "היצירות שלי אינן נושאות הגדרה דתית רשמית", היא מבהירה, "אבל אני מחפשת בהן תמיד את הנשמה והרוח שמאחורי הדברים הפשוטים. כך נולדו, למשל, שני הציורים הכי פופולריים שלי – 'תפילות נוסקות' ו'דרכנו חזרה הביתה'. שניהם מתארים את המפגש של הציפורים עם הכותל המערבי. הן נראות על רקע השמש שזורחת מעל האופק, ותחתיהן אנשים שמתאספים לתפילת הנץ בכותל. התחושה היא שהציפורים כביכול לוקחות את התפילות שלנו איתן, ואחר כך נעלמות באופן מסתורי. אלו ציורים שונים לגמרי, אך שניהם מבטאים את אותה תחושה רוחנית עמוקה".

מעיין המשיכה לאורך שנים לפתח את האומנות שלה מהזווית הרוחנית. במקביל היא ובעלה התאקלמו בהדרגה בארץ, מצאו לעצמם בתי כנסת בנחלאות, חברים וקהילה חמה. דווקא אז, אחרי שהרגישה שסיימה להתמודד עם חבלי הקליטה, הגיעה הטראומה.

(צילום: מהאלבום הפרטי)

"הייתי בניו יורק כשקיבלתי את ההודעה על השריפה בסטודיו", היא משחזרת. "כשחזרתי הביתה, הלכתי אליו. כשכולי רועדת, פתחתי את דלתות הפלדה, וגיליתי שהכל שחור. רבים מציוריי המוקדמים, אינספור רישומים, ספרי אמן, יומנים, פיגומים, כלים, מסגרות... הכל חרוך. זכוכיות היו מנופצות. הייתי בהלם. לא האמנתי שזה קורה לי. מאוחר יותר ביקשתי מבעלי לחזור לסטודיו כדי לצלם, לטאטא ולאחסן בארגזים את הזכוכית השבורה, העץ החרוך, הניירות, הקנבס. לא הייתי מסוגלת להיכנס לשם בעצמי".

אבל הנה, את יוצאת כעת בתערוכה חדשה. איך הצלחת להמשיך הלאה?

"האמת היא שבמשך כמעט שנה הסתגרתי בבידוד עצמי, ולא הייתי מסוגלת לפתוח אפילו קנבס אחד. כשהתחלתי סוף סוף להרים את הראש ולחזור אל הסטודיו, היה לי ברור שאי אפשר להמשיך מהמקום שבו הפסקתי. הטראומה שינתה אותי ואת השפה האומנותית שלי מהקצה אל הקצה".

כאומנית שרגילה לעבוד עם עולמות שלמים של צבע, מעיין בחרה לוותר עליהם לחלוטין ולעבוד אך ורק בשחור-לבן. כך נוצרה סדרה שלמה, שמתארת את היציאה מתוך החושך המוחלט אל האור. ביצירות משולבות השאריות הפיזיות האמיתיות שנותרו מתוך אפר הסטודיו השרוף.

התערוכה החדשה שלה, שנקראת "האור הפנימי הנסתר", הינה יותר מאשר אוסף של יצירות. זו עדות מרגשת לצמיחה ולהתפתחות, שהתרחשו במקביל בשני נתיבים בלתי נפרדים: הנתיב היצירתי והנתיב הרוחני. "הלוואי שנזכה כולנו להתנער תמיד מן האפר שדבק בנו ולשקם את עצמנו", היא מסכמת. "להאמין שאפשר תמיד לפתוח דף חדש ונקי, וליצור ציור שיכול להיות אפילו טוב יותר מהציור הקודם".