מתי אנחנו באמת חייבות לסלוח, ומתי היהדות פוטרת אותנו מסליחה?

אני זוכרת שתמיד לפני יום כיפור הייתי לחוצה. אולי פגעתי במישהו ולא ביקשתי סליחה? הייתי ממהרת לכתוב סליחות ביומן, ובשלב מאוחר יותר, לבקש סליחה מחבריי האמיתיים והווירטואליים ברשתות החברתיות או בהודעות ווטסאפ בנאליות.

השנים עברו, והבנתי שהסליחות צריכות להיות אישיות יותר, אז ממש ביקשתי סליחה, פנים מול פנים (איזה רעיון מהפכני), מאנשים שחשבתי שאולי פגעתי בהם.

עם הגיל (והבינה) הגעתי למסקנה שלסליחה יש הרבה יותר משמעות אישית. כמובן, חשוב שאנשים אחרים יסלחו לנו אם עשינו להם רע, במזיד או בשוגג. לא סתם אנחנו אומרים סליחות מדי חודש אלול ואפילו מדי לילה בשביל לכפר על כל העבירות שעשינו. אבל הסליחה חשובה גם עבורנו. למעשה, בעיקר עבורנו.

מתי סלחת באמת?

מתי בפעם האחרונה ממש סלחת למישהו שפגע בך? אני לא מדברת על סליחה מאולצת, כזו שאמרת שאת סולחת, המשכת הלאה, אבל בפנים נטרת טינה. אני מדברת על סליחה אמיתית, בלב שלם. כזו שמאפשרת לך לסלוח באמת ולא לשמור דברים בבטן. קרה לך?

אם את כמוני, בטוח יש לך רגעים שאת מנסה ולא מצליחה. מישהי פגעה בך (או עדיין פוגעת) ואת מסתובבת עם הסיפור הזה בראש, מריצה אותו שוב ושוב כמו סרט בלופ, וממשיכה להתעצבן על ריב שכבר מזמן נעלם. או להפך. יכול להיות שאת פגעת במישהי, אמרת מילה לא במקום או הערה ללא טקט, ואת לא מצליחה להניח לזה. לא משנה כמה פעמים התנצלת, את עדיין מלקה את עצמך על אותה טעות ומסרבת לשחרר.

הסליחה היא אחד הנושאים המדוברים ביותר בתרבות של ימינו. ספרים שלמים נכתבו על סליחה, הרצאות, סדנאות, פודקאסטים - כולם מדברים על זה, ועדיין, לא כולם באמת יודעים איך עושים את זה בפועל. אם הסליחה כל כך חשובה - למה אנחנו לא יודעות איך לסלוח באמת?

מהי סליחה אמיתית?

לפני שנבין איך לסלוח, בואי ננסה להבין מהי בכלל סליחה ומה ההבדל בין הסליחה וחברותיה.

מחילה, ויתור, שחרור והתנצלות אינם אותו דבר. התנצלות שייכת לפוגע - הוא זה שמביע חרטה, ולכן הוא זה שמתנצל; סליחה שייכת לנפגע - היא הבחירה שלו איך להתייחס לכאב (לסלוח או לא לסלוח); ויתור הוא לעיתים כניעה, הרמת ידיים מתוך תשישות (אין לי כבר כוח לריב אז אני סולחת, כביכול); ושחרור הוא תוצאה, לא תהליך. זה בעצם מה שקורה אחרי שאנחנו מתנצלים או סולחים. סליחה, במובן העמוק ביותר שלה, היא הבחירה המודעת לשחרר את האחיזה הרגשית בפגיעה, בלי לשכוח ממנה.

זוהי נקודה ששווה להדגיש: סליחה אינה מחייבת שכחה. מי שסלח לא בהכרח מחק את מה שקרה מהזיכרון, ולאו דווקא מוכן שהדבר יקרה שוב. בנוסף, סליחה אינה מחייבת חידוש קשר. אפשר לסלוח למישהו ולבחור, מתוך בהירות ורוגע, שלא להמשיך להיות איתו בקשר קרוב.

ואולי החידוש המשמעותי ביותר הוא שסליחה היא בחירה מודעת. אנחנו לא מסכימים בדיעבד להתנהגות שפגעה בנו, אנחנו לא אומרים שאנחנו סולחים כי מה שעשו לנו היה בסדר. אנחנו סולחים מתוך בחירה שהדבר הזה לא ימשיך לשלוט בנו.

הסליחה על פי היהדות

היהדות עוסקת בסליחה מאז ומעולם, ומציעה מבנה מדויק ומעמיק לתהליך.

יום של סליחה

יום כיפור הוא יום שכולו מתמקד ברעיון הסליחה, כפרה ומחילה. עם זאת, יש מרכיב נוסף שקל לפספס אותו ואת המהות של היום כולו. חז"ל לימדו שיום הכיפורים מכפר על עבירות שבין אדם למקום, אך לא על עבירות שבין אדם לחברו. כלומר, עד שהאדם יפייס את חברו ויתקן בפועל את מה שקלקל, אין לו כפרה. הסליחה האלוקית אינה תחליף לעבודה האנושית, וזוהי נקודה חשובה.

הרמב"ם ותהליך התשובה

בספרו משנה תורה, הלכות תשובה פרק ב', הלכה ב', מתאר הרמב"ם את תהליך התשובה המלא: עזיבת החטא, חרטה, וידוי דברים, קבלה לעתיד.

1. עזיבת החטא: האדם צריך מבחינה מעשית לעזוב את החטא ולהפסיק אותו. כלומר, לא ניתן לעשות תשובה אם אתה עדיין פוגע במישהו אחר או מבצע עבירה.

2. חרטה: אדם צריך להכיר בכך שחטא ופגע, ולהביע חרטה אמיתית על מעשיו.

3. וידוי: על האדם להגיד בקול את מה שעשה כדי שיהיה מודע למעשיו.

4. קבלה לעתיד: האדם מתחייב שלא לחזור על אותה פגיעה או עבירה שוב.

יש במבנה הזה הגיון, משום שתשובה אמיתית, וגם סליחה אמיתית, בנויה משלבים. להגיד "מצטערת" לא תמיד מספיק, ותשובה אמיתית דורשת עבודה, גם אם היא לפעמים קשה.

חשוב לציין שהלכות התשובה של הרמב"ם עוסקות בעיקרן בפוגע, אך המבנה שהן מתוות מלמד אותנו גם כיצד להכיר בתהליך אמיתי, וכך לדעת מתי אנחנו מוכנות לפתוח את הלב ולסלוח.

מתי חובה לסלוח ומתי לא?

אז הבנו מהי סליחה ומה היא לא. אבל האם אנחנו חייבות לסלוח? אם מישהו ביקש סליחה ואני לא מוכנה לסלוח לו, מה עושים אז?

ביהדות, יש הבחנה בין מצב שבו הפוגע ביקש סליחה בכנות ופעל לתיקון, לבין מצב שבו הפוגע כלל לא מבקש סליחה, ממשיך בהתנהגותו, או שהנזק עדיין נמשך בהווה. במקרים כאלה, הסליחה אינה חובה, ולעיתים אף אינה רצויה, מכיוון שהיא עלולה לאותת שההתנהגות הפוגענית מקובלת.

ולכן, אם מישהו ממשיך לפגוע בך, אין שום מחויבות לסלוח לו, ואין בכך שום כישלון אישי.

למה משתלם לסלוח?

עם זאת, יש מקרים שכדאי לנו לסלוח. מעבר לערך הרוחני, המקורות מצביעים גם על תועלות מוחשיות לסליחה. חז"ל מספרים על מי שזכה לאריכות ימים כי מעולם לא הלך לישון כשהוא נושא טינה על מי שציער אותו.

עוד נאמר כי מי שמוותר על מידותיו (כלומר, אינו מקפיד ודורש דין מדויק כלפי מי שפגע בו) זוכה לכך שגם עוונותיו שלו נמחלים. בדיוק בגלל זה אנחנו קוראים את קריאת שמע שעל המיטה ומוחלים לכל מי שפגע בנו באותו יום.

מקור נוסף מציין שהמוחל והסולח לזולתו זוכה "להיכנס במחיצתו" של הקב"ה - קִרבה רוחנית שמושגת דווקא דרך הוויתור על הכעס והדין.

ואחרון, אבל לגמרי לא חביב, באיגרת הקודש מוסבר הרעיון ש"הכועס כאילו עובד עבודה זרה", מפני שברגע הכעס האדם, כביכול, שוכח שהמצב שקרה לו נגזר משמיים. אילו האמין שכל מה שקורה לו בא מאת ה', הוא לא היה מגיע לכעס מלכתחילה. הפוגע נושא באחריות על בחירתו החופשית, אך מה שקורה לי, הנפגעת, כבר נגזר עליי. וההבנה הזו היא שמאפשרת לוותר על הכעס.

הסליחה הקשה ביותר - לסלוח לעצמי

לסלוח לזולת זה קשה, אבל לסלוח לעצמך קשה פי כמה וכמה. הנה כמה עצות שיעזרו לך בתהליך:

תפסיקי להאשים

אשמה שאינה מובילה לתיקון היא לרוב עונש עצמי מתמשך. אשמה כרונית גורמת לנו להישאר תקועות, במקום לייצר שינוי. כשאני ממשיכה להעניש את עצמי על טעות שעשיתי בעבר, אני למעשה מונעת מעצמי את המשאבים הרגשיים הדרושים כדי להמשיך הלאה.

לחמול, כפי שהיית חומלת לאחרות

חמלה עצמית היא היכולת להתייחס אל עצמך באותה אדיבות שהיית מציעה לחברה טובה שטעתה. את לא מודה בכך שמה שעשית היה בסדר, אלא מכירה בכך שאת, כבן אדם, מסוגלת לטעות וזכאית למחילה, ולא רק לביקורת.

לדבר דיבורים טובים

יש כוח עצום למילים שאנחנו אומרות לעצמנו. אם תגידי שאת נוראית כל יום - כנראה שבסוף תאמיני בזה. אבל זה עובד גם לכיוון השני. אם תגידי מדי יום שעשית את הכי טוב שיכולת - תאמיני גם בזה. את לומדת, את משתנה, וכן - את גם עושה טעויות. הן המורה הכי טוב שלך. אז אין צורך לשטוף את המוח במשפטים שליליים. השתמשי בכוח המילה לטובה.

לסלוח לאחרים, בשבילי

פעם שמעתי את המשפט: "לא לסלוח לאחרים זה כמו לשתות רעל ולחכות שהשני ימות"... משפט מצחיק אבל כל כך נכון. ברגע שאני מסרבת לסלוח למישהי שפגעה בי ושומרת טינה - אני בעצם פוגעת בעצמי.

כשאני כועסת, אני משקיעה אנרגיה נפשית עצומה בשמירה על הכעס הזה - לתחזק אותו, להזין אותו, לוודא שהוא לא ידעך. סליחה אמיתית משחררת את המשאב הזה בחזרה אליי. פחות אנרגיה מוקדשת לכעס, ויותר מקום מתפנה לשמחה ולחיים עצמם.

אפשר לסלוח לחברה בלי לשמור איתה על קשר. אפשר לסלוח לבני משפחה ועדיין לשמור מרחק. הסליחה משחררת אותך מהכעס, אבל היא לא מחייבת לחזור למי שפגע בך.

אם נחזור להתחלה, סליחה היא בחירה. את היחידה שמחליטה אם לסלוח או לא. יש לך הרבה סיבות לא לעשות את זה, ויש לך גם הרבה סיבות לבחור בסליחה. את יכולה להמשיך לכעוס ולנטור טינה, אבל בינתיים את היחידה שנפגעת מזה. אז נסי לבחור בטוב ולזכור ש"אין לך כל עשב ועשב שאין לו מזל ברקיע שמכה אותו ואומר לו: גדל". יכול להיות שמה שפגע בך רק עזר לך לגדול. יכול להיות שזה התיקון שלך. אבל מה שזה לא יהיה, תפסיקי לשתות את הרעל! הוא רק מכלה אותך בפנים, ומגיע לך הרבה יותר טוב.