"שלושה מילדיי נפצעו במלחמה, אלקנה איבד את הרגליים, אבל אני מרגישה שזכיתי"

הרגע המרגש במסיבת ההודיה של אלקנה לוי, בו רקד במרכז המעגל על גבי שתי הפרוטזות שמשמשות כרגליו, היה רגע של ניצחון. רגע שחתם שנה שלמה של טיפולים ושל שיקום. שנה שנפתחה בפציעה קשה בחאן יונס, והסתיימה בהתאוששות יוצאת דופן.

"לרגע הזה היו לא מעט רגעים מאתגרים שקדמו לו", מספרת אורית לוי, אמו של אלקנה, אשר מאז פרוץ המלחמה נפצעו שלושה מבניה, וכל אחד מהם עבר מסע שיקום משלו.

"עם פרוץ המלחמה, ממש בשמחת תורה, בננו הבכור רחמים ישי נפצע – הוא היה חייל סדיר בגולני, ושירת על קו עזה. הוא ספג פגיעת פנים ולסת קשה, ואושפז במשך תקופה ארוכה. שמונה חודשים לאחר מכן נפצע ידידיה, בננו השני, שהיה קצין בעזה, ואילו אלקנה נפצע לפני שנה וחודשיים".

(צילום: דו"צ)

(צילום: דו"צ)

נלחמים על החיים

הפציעה של אלקנה, הבן הצעיר, הייתה קשה יותר משל אחיו. "זה קרה בתקופה רגועה יחסית של המלחמה", נזכרת אורית. "התקשרה אליי מישהי שהציגה את עצמה כ'נטשה מהצבא'. השבתי לה: 'אהלן נטשה, מה העניינים?'. כי כשרחמים ישי וידידיה היו מאושפזים באיכילוב, הייתה איתנו בקשר קצינת רפואה בשם נטשה, וחשבתי שזו היא. היא הגיבה: 'זו לא נטשה שאת מכירה'. ואז הבנתי והתחלתי לצרוח. היא המשיכה ואמרה: 'אלקנה נפצע קשה. מחכים לכם מתחת לבית קציני נפגעים ומונית שתיקח אתכם לסורוקה'.

"כשהגענו לבית החולים, הסתבר שאלקנה כבר שעות ארוכות בחדר ניתוח. המתנו בחוץ, עד שיצא הרופא המנתח בפנים חמורות סבר ואמר: 'אני מצטער להגיד לכם שאלקנה איבד שתי רגליים'. הוא המשיך ותיאר פציעות נוספות לא קלות אך הפיכות. הוא גם ציין, כי לשמחתו נשארה לאלקנה ברך באחת הרגליים. בזמנו לא הבנתי את המשמעות, אך בהמשך, כשהתאימו לאלקנה את הפרוטזות, הבנתי שהברך היא למעשה 'גיים צ'יינג'ר', ומאוד משמעותית לשיווי המשקל בזמן ההליכה על הפרוטזות".

מחדר ההתאוששות מהניתוח, אלקנה הועבר למחלקת טיפול נמרץ. "קיבל אותנו שם רופא נוסף", מתארת אורית. "הוא הכין אותנו לכך שהם צופים שאלקנה יהיה מורדם ומונשם בין ארבעה לשישה שבועות, ועלינו להתכונן לכך. הוא גם הוסיף: 'תפקידנו כצוות רפואי להיות פסימיים, ותפקידכם להיות אופטימיים'. אז כן, השתדלנו להיות אופטימיים, אך המהלומה הייתה קשה מאוד.

"אני חייבת להגיד שלהיות עם בן מורדם ומונשם זו סיטואציה לא פשוטה", מודה אורית. "אבל גם בתוך המצב הקשה הזה וחוסר האונים, היה לי ביטחון גדול שבעזרת ה' יהיה בסדר, ושאלקנה יחיה בטוב. החששות שלי היו מכך שכאשר יתעורר בוודאי יכאב לו מאוד, אך לא חששתי מפני העתיד. האמנתי בכוחותיו של אלקנה, וגם בבורא עולם כמובן".

האופטימיות נסכה בהם כוח רב. "אבל אפילו אנחנו בעצמנו הופתענו כשאחרי פחות מ-48 שעות אלקנה פקח את העיניים. אגב, בשיחה המקדימה שהייתה לנו עם הרופא הוא הכין אותנו לכך שייתכן שאלקנה כלל לא ידע שאין לו רגליים, אך ברגע שהוא התעורר הוא מיד דיבר על כך שכואב לו בגדמים, והבנו שהוא יודע ומבין. אחר כך הוא שאל אם הייתה כבר הלוויה של עמית כהן – חייל שלו שנהרג באירוע בו הוא נפצע. השבתי שאכן הלוויה כבר התקיימה. הוא בכה, והגבתי: 'בטח כואב לך'. אך אלקנה השיב: 'לא הרגליים כואבות, אלא עמית...'. באותה שיחה גם היה לו חשוב לשאול אותי אם הוא נפגע בראשו, ונשם לרווחה כשהשבתי שהרופאים אמרו שהראש בסדר".

אורית מציינת, כי זמן קצר אחרי שאלקנה פקח את עיניו נוצרו בחדרו גם לא מעט רגעי חיוך. מהר מאוד הוא ביקש לקרוא לאחיו והתחיל להתלוצץ איתם, עם חוש ההומור הקבוע שלו. "עמדנו שם כשאנחנו בוכים וצוחקים – מצד אחד כל כך כואב לנו על אלקנה, ומצד שני דווקא הוא זה שמצליח להשתמש ברגישות הרבה שלו ובחוש ההומור הייחודי שלו כדי להצחיק את כלם".

מה נתן לכם כוח בסיטואציה כל כך לא פשוטה?

"קודם כל זהו ההקשר של הפציעה שלו, כי אנו מבינים שהוא היה במקום חשוב ומשמעותי לעם ישראל. מעבר לכך, הכוחות מגיעים רק מלמעלה. מדי יום אני מתפללת לבורא עולם שייתן לנו כוח, ואני ממש מרגישה איך שהוא מרעיף אותו עלינו. באותם ימים זה בא לידי ביטוי באופן מורגש מאוד באמצעות החיבוק של עם ישראל. הגיעו אלינו, לבית החולים סורוקה, מאות אנשים – ואני לא מגזימה – כדי לחבק, להביא מגשי פירות, עוגות, מכתבים ושוקולדים. זה ממש העניק כוח.

"כמובן שהקושי לא עזב אותנו לרגע, ועד עכשיו יש רגעים של עיכול הדברים, כשאני קולטת שהחיים הולכים להיראות אחרת, ואובדן הרגליים הוא מוחשי. גם כאמא קשה לי המחשבה על כך שילדתי ילד בריא ושלם, ועכשיו הוא בלי רגליים. זה מאוד מכאיב לי ומכווץ אותי, אבל בזמנים כאלו אני נושמת עמוק ומתרכזת בכך שברוך ה' אלקנה חי, ועלי להודות על כך בכל הכוח. הוא חי במלוא מובן המילה – חי במלוא החיות. זה כל כך לא מובן מאליו".

מסיבת ההודיה (צילום: גבריאל סיטרוק)

הסיפור של עם ישראל

"שואלים אותי מה נותן לי כוח להיות אופטימי", מתערב אלקנה בשיחה, "והאמת היא שאני לא חושב שהתגובה שלי מיוחדת. הרי בשום שלב לא העמידו אותי מול הצומת ושאלו 'איזו בחירה אתה בוחר?'. בסך הכל נזרקתי למציאות ונדרשתי להתמודד.

"אבל יש גם דבר נוסף שאני מאמין בו, והוא שהאדם הוא תבנית נוף מולדתו ומה שהוא חווה במשך החיים. כל אחד נפגש בחייו בחוויות טובות ורעות, ומהן הוא מייצר את ההרגלים שלו. צורת ההסתכלות שלי מגיעה מהבית. ברור לי שאנחנו חלק מסיפור גדול מאוד שהחל לפני 2,000 שנה. הוא עובר דרך דוד המלך, גלות בית ראשון ושני, עוד 2,000 שנות גלות, סבא שלי שהוא ניצול שואה ועלה לארץ, והסבתא שברחה מהכפרים הערביים בחאלב – כל אלו מתכנסים בבוקר אחד של שמחת תורה תשפ"ד, שבו כולנו קיבלנו משימה בעל כורחנו ונדרשים לעמוד בה. משפחת לוי היא אחת מאין-ספור אנשים ומשפחות שקיבלו כוחות נפש, והיא מתייצבת כמו כל מדינת ישראל ועושה את מה שנדרש ממנה. במקרה שלנו, עם ארבעה חיילים קרביים. משם עשינו את הבחירות הטבעיות שלנו.

"כאן זה מתחבר לי לנקודה נוספת", מדגיש אלקנה. "אם היו שואלים אותי עשר דקות לפני הפציעה מה אני רוצה בחיים, הייתי משיב שאני שואף להיות בדיוק במקום שבו אני נמצא. באותו זמן היה ברור לי שכחלק מההחלטה שקיבלתי להיות לוחם קיים גם סיכון, וייתכן שאמות או שאפגע, ויצאתי למלחמה מתוך ידיעה. זה לא כמו מישהו שנוסע לעבודה ובדרך מאבד רגליים בתאונת דרכים. הנסיבות שהובילו במקרה שלי לפציעה מאוד מקלות על ההתמודדות, כי בדיוק כפי שהבנתי עשר דקות לפני הפציעה שאני במקום הנכון, כך גם הייתה התחושה לאחר מכן. אגב, בדיוק בימים אלו קיבלתי אישור מרופא תעסוקתי שמאפשר לי לחזור לצבא, ובעזרת ה' בשבוע הבא אחזור שוב לשירות משמעותי, כחלק מהרצון החזק הזה – להיות שותף לסיפור הגדול של עם ישראל".

איך נראו חייכם בשנה האחרונה? מה עבר עליכם?

"אחרי תקופת האשפוז בסורוקה הועבר אלקנה לתל השומר", משחזרת אורית. "הוא אושפז שם במחלקת שיקום במשך עשרה חודשים. האשפוז היה מלא ואינטנסיבי, וכלל פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק וכל מה שצריך כדי להעניק לו עצמאות מלאה ותפקוד מקסימלי.

"באותה תקופה עברנו דירה, כי הבית הקודם היה עם מדרגות ופחות התאים לאלקנה, וזו הייתה מטלה נוספת שתפסה את זמננו. באופן אישי, החיים שלי השתנו גם מבחינה נוספת, כי עד אז הייתי מעצבת פנים ועבדתי במשרה מלאה. אחרי שאלקנה נפצע, קיבלתי החלטה שאני לא חוזרת לעבוד. היה לי ברור שאמנם כל בני המשפחה עוזרים במה שנדרש, אך צריכים מישהו אחד שיהיה בתקופה זו ללא מחויבויות ויתמקד רק בטיפול ובשיקום. בעלי בדיוק הקים כשנתיים קודם לכן ישיבה גבוהה בהרצליה, והיה חשוב לי לאפשר לו לחזור אליה באופן מלא, אז לקחתי על עצמי את התפקיד. אני שמחה בבחירה שעשיתי בנקודת הזמן הזו, ומאמינה שעוד אחזור לעבודה בעתיד".

(צילום: דוברות סורוקה)

לשמוח ולהודות

עשרה חודשים לאחר הפציעה שוחרר אלקנה מבית החולים, כשהוא מתנהל על גבי פרוטזות, ובליבו רצון בוער לקיים מסיבת הודיה רבת משתתפים. "הוא העלה את הרעיון כבר בפסח", נזכרת אמו. "ישבנו במרפסת בחול המועד, והוא סיפר לנו שברצונו לערוך מסיבת הודיה ולהודות על החיים. ברגישותו הגדולה היה לו חשוב לברר קודם לכן אצל משפחת כהן, ההורים של עמית, שמתאים להם שנקיים מסיבה בתאריך הזה, שכן זהו יום השנה של עמית. ההורים, אנשים אצילים ומקסימים, הסבירו לו שהם ממילא תכננו את האזכרה לציון 11 חודש וזה בסדר גמור מבחינתם. מאותו רגע התחלנו בתכנונים מעשיים".

"מסיבת ההודיה היא התגשמות חלום שליווה אותי כבר מהימים הראשונים בטיפול נמרץ", מגלה אלקנה. "אני זוכר את עצמי בתוך כל הכאב וההתמודדות, מביט סביבי ורואה מעגל עצום של נתינה. אני אומר בליבי: 'האירוע הזה מלא במעגלים – מעגלים של נתינה ומעגלים של קושי – ויש כל כך הרבה אנשים טובים בעולם'. ולפתע חולפת בי מחשבה: 'את הדברים האלו אומר במסיבת ההודיה שלי. זו תהיה הזדמנות להודות לכולם'. מאז הקפדתי 'לאסוף תודות' לאורך כל אותה שנה, במטרה לזכור להודות לכולם במסיבת ההודיה.

"בנוסף לתודות הרבות, ניצלתי את ההזדמנות כדי להגיד את מה שאני מרגיש. אנחנו שומעים כל כך הרבה סיפורים טראומטיים ושליליים על המלחמה, אך אני רוצה להציע נקודת מבט אחרת, ולהגיד שהסיפור הזה הוא סיפור טוב. טוב זה לא מה שהתרגלנו בסרטים מהוליווד, הוא מכיל בתוכו גם כאב, ואני לרגע לא מנסה לטשטש זאת. לצד העובדה שהשנה האחרונה הייתה מהשנים הטובות שחוויתי בחיי, אין ספק שהיא גם הייתה השנה הכי כואבת. אבל ברור לי שככל שאתן יותר מקום לכך שהשנה הייתה כואבת, כך אוכל לתת מקום לטוב שהופיע בחיים שלנו – והוא כל כך ענק.

"ברוך ה' אני נמצא כאן כדי להודות, וזה ממש לא מובן מאליו. הגיעו למסיבה יותר מ-600 אנשים, שכולם באופן חד-משמעי היו חלק מהדרך שלי, ובזכותם אני כאן – פיזית ומנטלית. כמובן שמרכז התודות היה למשפחה שלי, שמרגע הפציעה העמידו אותי חד-משמעית במרכז חייהם. ההורים שלי דיברו במסיבה, וכשהם דיברו בכיתי כמו שלא בכיתי המון זמן.

"היה לי חשוב שתהיה מסיבה שמחה, שהשמחה בה מרגשת ועוצמתית. לכן היה לי חשוב שתהיה מוזיקה טובה והרבה ריקודים, וגם אני השתתפתי ורקדתי בעצמי. היה מאוד מרגש כשהרימו אותי על הכתפיים עם הפרוטזות. חלק מהשמחה זה גם הרבה בשר ויין, 'אין שמחה אלא בבשר וביין', וגם בזה היה לי חשוב להשקיע".

מאז המסיבה, התגובות החיוביות לא מפסיקות לזרום. "ברור לי שזה לא כי אני במרכז", מבהיר אלקנה, "אלא בגלל האווירה והמהות. אנשים רגילים לשמוע כמה גרוע וטראומטי במדינה שלנו, ובאיזה כישלון וקונספציה אנו חיים. אני לא בא לטשטש את המחדלים ואת הקשיים, אך המסיבה הייתה כמה שעות שבהן היה ניתן להרגיש את הטוב האמיתי, להודות על כך לבורא עולם ולכל השליחים הטובים שהוא שלח לנו בדרך".