איך אפשר לדעת אם יש לה חברות בכלל?

הבת שלי בת 9, ועד היום אף פעם לא הביאה חברה הביתה. אני לא מצליחה להבין למה. מאימהות אחרות אני מבינה שילדות אחרות נפגשות הרבה אחר הצהריים. הבת שלי גם לא הולכת לחברות. האמת היא שאני לא יודעת אם יש לה חברות בכלל. יש מה לעשות?

ודאי שיש מה לעשות. דבר ראשון, לדבר עם הבת בצורה מתעניינת ואוהבת, ולהבין ממנה במה דברים אמורים. מלבד זאת, כדאי לדבר עם המורה, כדי להבין אם קורה משהו משמעותי בכיתה. אם אין אירוע חמור שמתרחש, חלילה, יתכן שלילדה נוח יותר כך, ואולי זה בסדר, אם בכיתה היא משחקת עם הבנות בכיף ובהנאה.

אם באמת אין לה חברות, את יכולה לעזור לה ולתווך לה חברות. בקשי מאחת האימהות שבתה תבוא לביתכם בהפתעה. דאגי לקבל את האורחת יפה, ולוודא שיש להן במה לשחק בחדר. ברגע שמישהי תבוא, ולו פעם אחת, הכול יהיה קל יותר. פתאום בתך תראה שכיף לחברה לבוא אליה, וזה יגרום לה בפעם הבאה לקבוע בעצמה. בשלב מאוחר יותר תוכלי לנסות לגרום לכך שהבת שלך תצא לחברה, בדיוק באותו אופן.

צריך רק לזכור דבר אחד: לא כל הילדים אוהבים הרבה חברים. ישנם ילדים שאוהבים חבר אחד בלבד, "איש סוד" שאותו יארחו במאור פנים ויתנו לו כל מה שרק יוכלו, ואין צורך לשנות טבעם של ילדים. (מנוחה פוקס, סופרת, מומחית תהליכי חינוך,יועצת זוגית ועומדת בראש סמינר לבנות "חדוות השם")

*

בתי, בת 3.5, החלה לפחד להישאר לבד בחדר, במיוחד בלילה, ומדברת על פחד מנביחות כלב. כיצד ניתן לעזור לה?

התמודדות עם חרדות בגיל הרך מתמקדת ביצירת תחושת ביטחון, והכלת הפחדים ועיבודם בצורה מותאמת. חשוב לגשת לילדה בגישה רכה ומכילה, בחיבוק, בהרגעה פיזית ובמילים חמות. יש להקשיב לה בפשטות וללא שיפוטיות, ולהעביר לה מסר שהפחדים שלה לגיטימיים.

ניתן להיעזר במשחקי דמיון כדרך לעיבוד רגשי, למשל להשתמש בחפצים לייצוג גורם הפחד וההתמודדות איתו. המשחק מאפשר לילדה לעבד את התחושות שלה בצורה בלתי מילולית ומותאמת לגילה. בנוסף, יש לחזק את תחושת השליטה שלה דרך טקסים מרגיעים, כמו הדלקת מנורת לילה יחד, אמירת משפטי חיזוק ("את בטוחה, אני כאן בשבילך") או שימוש בדימויים חיוביים. ניתן לשלב תפילות קצרות או ברכות מותאמות לגילה.

שיטות הרפיה מותאמות לפעוטות כוללות נשימות מודרכות פשוטות כמו "נשימת בלון" – מבקשים ממנה לדמיין שהיא מנפחת בלון באיטיות בנשיפה. אפשר לשלב גם מגע מרגיע, כמו עיסוי קל של כפות הידיים או הגב בתנועות סיבוביות רכות, שמשרה רוגע ומחזק את תחושת הביטחון הפיזי. מוזיקה שקטה או צלילים נעימים, כמו פכפוך מים, יכולים לסייע בהרגעה לפני השינה. כל אלו יוכלו לסייע לה להשתחרר מהפחדים בהדרגה. (סיגלית דהן, מאמנת זוגית והורית בשילוב פסיכותרפיה אינטגרטיבית יהודית, ומטפלת במחלקת חש"ן)

*

אני סובלת מדחיינות. אני מתחילה בביצוע מטלות, אבל מתקשה מאוד בהשלמתן. הדבר מקשה מאוד על ההתנהלות הביתית, וגם על זו שבמקום עבודתי. חשוב לי להיתפס כהישגית ומצליחה. מה אוכל לעשות?

על מנת להתחיל ולסיים פעולה, חשוב שהרצון המניע את התחלתה יהיה גם הרצון אשר יוביל לסיומה. כאשר אנחנו מבחינים ברצון המניע להתחלתה ולא מבחינים בסיומה של הפעולה, אנו למדים מכך שקיימים כאן שני רצונות: האחד מוביל לתחילתה של הפעולה, והשני מוביל דווקא לאי סיומה.

אם כן, מה הניע אותי בעצם להתעוררותו של הרצון ההתחלתי, ומה מנע ממני את התעוררותו של הרצון המוביל לסיומה? ייתכן שהדחף לביצוע הפעולה הראשונית לא היה באמת רצוני הפנימי, אלא רצון שנבע מצורך להוכיח לסביבה את המסוגלות שבי. במצב כזה, אני זקוקה לעידוד הסביבתי כל העת מסביבי. כשזה לא קורה, במרבית המקרים הטריגר ששימש כמניע נחלש ועכשיו אני צריכה לעורר באופן עצמאי רצון מתוכי שיוביל לביצוע המשימה ולסיומה, וכאן קשה עליי המלאכה.

הרצון והדחף העז להצליח בביצוע המשימה מוסיף גם הוא על אי היכולת לסיימה, משום שבעיני רוחי אני מייחלת לתוצאה מושלמת שלא תיעלם מעיני האחר. ככל שאני מחפשת תוצאה מושלמת יותר – כך נראית לי הדרך להשגתה קשה יותר, מה שמוביל לדחיית ביצועה.

ככל שאפעל יותר לפי רצונותיי הפנימיים, כך אוכל להתחיל ולסיים את משימותיי בקלות, וללא צורך בהוכחת יכולותיי והישגיי. (ענבל אלחייאני, MA, מטפלת מוסמכת ב-NLP ובדמיון מודרך)