האם ייתכן "טלפון שבור" במסורת? למה יש מחלוקות?

רפאל שואל: "בגן היינו משחקים משחק שנקרא 'טלפון שבור'. ילדים היו עומדים בשורה, כאשר הילד הראשון היה לוחש משפט מוכן מראש באוזנו של הילד השני, והשני היה לוחש אותו לשלישי, עד שהילד בסוף השורה היה מספר לכולם משפט משובש לחלוטין, וכולם היו צוחקים... מה שאני שואל הוא, למה שדבר כזה לא יקרה ח"ו גם למסורת שלנו, והאם מחלוקות בגמרא לא מעידות שכך בעצם קרה?".

שלום רפאל, ותודה על שאלתך.

טלפון שבור יכול להתרחש רק כאשר אדם בודד מעביר מסר בעל פה לאדם בודד שני, מיחיד אל יחיד, אך לא יקרה אם יועבר בידי אנשים רבים בו-זמנית. לצורך ההמחשה, אם נושיב בחדר עשרה אנשים אשר ישננו ביחד משפט מסוים שוב ושוב, ואחר כך יוכנסו אל החדר עשרה אנשים חדשים כדי ללמוד מן הראשונים, אז המסר יועבר בדייקנות גם אחרי מאה פעמים. מדוע? כי אם אפילו אחד מן האנשים יטעה, הרי שתשעה אנשים יתקנו אותו תכף ומיד...

עלינו לזכור שחג הפסח לא נחגג על ידי אדם בודד, אלא על ידי מיליוני משפחות בישראל, וההלכות לא נלמדות על ידי תלמיד אחד, אלא על ידי מאות אלפי תלמידי חכמים שלומדים יחדיו ובמקביל.

אין זה עניין של השערה בלבד, אלא עובדה היסטורית כי לאחר 2,000 שנות גלות חזרו יהודים מכל קצוות תבל עם אותן תפילין, אותה ציצית, אותה שבת, אותם ארבעת המינים, אותו סדר פסח ועוד. עינינו רואות שהתורה שבכתב והתורה שבעל פה הועברו בדייקנות, ולא נשכחו במשך אלפי שנים.

יהודי אירופה, יהודי ספרד, יהודי תימן ועוד – הרי דיברו שפות שונות אלה מאלה, התלבשו לבושים שונים ונהגו מנהגים שונים, אך עובדה כי במשך כל שנות גלותם שמרו על אותה תורה, חגים ומצוות – עדות לכך שהתורה עברה בנאמנות ולא השתנתה כלל.

כך גם לגבי מחלוקות: עלינו לשים לב לעובדה המדהימה שאין במשנה או בגמרא אף מחלוקת אחת האם תפילין צריכות להיות מרובעות או משולשות, אילו פרשיות כותבים במזוזה, מהם ארבעת המינים וכדומה. עצם העובדה שאין מחלוקות בעיקרי ההלכה, מוכיחה שהתורה שבעל פה הייתה תמיד ידועה ומפורסמת בכל ישראל, והועברה ברציפות וללא שינוי (אחרת, לא הייתה כל אפשרות שמאות אלפי תנאים ואמוראים ותלמידים יסכימו פה אחד על אותם ארבעת המינים, אותן פרשיות בתפילין ובמזוזה, או אפילו על עצם חובת קריאת שמע בשחרית ובערבית).

המחלוקות הקטנות בפרטי ההלכות, אין פירושן שישנו רב שצודק ורב שטועה, אלא שהקב"ה נתן מראש לחכמיו את האפשרות להקל ולהחמיר בפרטי מצוותיו, במקרים שאינם "הלכה למשה מסיני" (הקדמת הרמב"ם לפירוש המשניות, סדר זרעים). על כן "אלו ואלו דברי אלוקים חיים הן" (עירובין, דף יג ע"ב).