חברו של יהודה כץ הי"ד חושף: "כך פעלנו להשבת נעדרי סולטאן יעקב במשך 44 שנים"

אחרי 44 שנים של חוסר ודאות, תפילות אין-סופיות ומאבק ציבורי עיקש, הותר השבוע לפרסום כי עצמותיו של יהודה כץ הי"ד, הנעדר האחרון מקרב סולטאן יעקב במלחמת שלום הגליל, הובאו ארצה. אין ספק שמדובר ברגע היסטורי ומרגש מאוד – לא רק עבור בני משפחתו, אלא גם עבור חבריו לאותו קרב, שבמשך כל השנים עקבו מקרוב אחר ההתפתחויות.

אבי רט – סופר, איש חינוך ומרצה – הוא אחד מחבריו לנשק של כץ. "לשמוע על כך שיהודה חוזר הביתה זו שמחה והקלה עצומה", הוא מעיד. "יחד עם זאת, זה גם מחזיר אותך לכל אותן שנים שחלפו, וכמובן לקרב הנוראי שגבה מאתנו מחיר כה כבד. אני בקשר עם חברים נוספים שנלחמו בקרב הזה, ויכול להעיד מקרוב שאף אחד לא המשיך את חייו כרגיל מאז. החברים הנעדרים תמיד היו בליבנו". 

קרב עקוב מדם

רט חוזר 44 שנים לאחור, ומציין כי הרקע לקרב היה מורכב: "שנות ה-80 המוקדמות בלבנון היו רצופות בטרור בלתי פוסק: התקפות על יישובי הצפון, פיגועי אוטובוסים וירי קטיושות שהגיע לשיאו לאחר ניסיון ההתנקשות בשגריר ישראל בלונדון, שלמה ארגוב.

"המטרה הייתה להרחיק את כל קיני התותחים מהצפון", הוא מסביר, "ולשם כך הוזנקנו למשימה". במילה "הוזנקנו" הוא כולל את גדוד השריון שעל חבריו הוא נמנה. "רוב אנשי הצוות שלנו היו בחורי ישיבות הסדר. בעיקר ישיבות הכותל, כרם ביבנה, שעלבים וישיבת הדרום. היינו בשבוע האחרון של השירות הסדיר לפני היציאה למילואים, חלקנו נשואים עם ילדים בבית. אני הייתי נשוי עם ילד בן שנה וחצי".

במשך כשישה ימים נוהלו הקרבות בצורה סבירה, אך ביום חמישי, י"ט בסיוון תשמ"ב, הכל השתנה. "נקלענו למארב סורי של מחבלים שמספרם היה פי 12 מאיתנו, מה שהיה מנוגד לגמרי לכל ההערכות המודיעיניות שהתקבלו", משחזר רט. "הם שלטו בהרים הגבוהים וכך ייצרו הפתעה מוחלטת.

אבי רט

"קרב סולטאן יעקב נמשך עד ליום שישי בצהריים, כלומר יממה אחת, והיה רצוף בגילויי גבורה, אך למרבה הצער גם בפצועים והרוגים. רק כשהגיע לסיומו, הבנו שהוא הפך לאחד הקרבות הקשים והכואבים בתולדות צה"ל: נהרגו בו 20 חיילים, עשרות נפצעו, ושישה לוחמים הוגדרו כנעדרים".

רט מציין כי מאותו רגע החליטו הוא וחברים נוספים לנשק שהם עושים הכל כדי לסייע בהשבת חבריהם. שנה וחצי לאחר הקרב הושבו זוהר ליפשיץ ואריה ליברמן, ולאחר שלוש שנים הוחזר חזי שי. "מאז נותרו שלושה נעדרים: זכריה באומל, צביקה פלדמן ויהודה כץ. חבריי ואני המשכנו בחיינו, אך מעולם לא שכחנו את חברינו הנעדרים. במשך כל השנים המשכנו בכינוסים, בהפגנות ובפעולות תקשורתיות בארץ ובעולם, עשינו כל השתדלות שיכולנו כדי לגלות מה עלה בגורלם".

היו התפתחויות במשך השנים?

"היו מעט התפתחויות. בכל פעם מחדש חשבנו ש'הנה, יש פריצת דרך ומשהו עומד לקרות', אבל האכזבה הייתה קשה, בעיקר עבור ההורים שהתבגרו במשך השנים, ורק רצו לראות את בניהם שבים הביתה. הוריו של יהודה היו שניהם ניצולי שואה, ורק ציפו לראות את בנם, מה שלמרבה הצער לא קרה בחייהם. לפני כשש שנים נודע לנו על מציאת גופתו של זכריה באומל והיא הובאה לקבורה בירושלים, שנה וחצי לאחר מכן איתרו את צביקה פלדמן, ואתמול התבשרנו על איתורו של יהודה כץ".

איך הצליחו המשפחות להתמודד עם הציפייה הארוכה?

"הן ניסו להיות חזקות, אך עבר עליהן סיוט אמיתי. אי אפשר לתאר במילים את גודל הכאב והצער. תחשבו מה זה – 44 שנים של חוסר ודאות, בהן אין קבר לבכות עליו, ואפילו אין אפשרות להתנחם או לפעול לעילוי נשמתם של הילדים, כי אין ודאות שהם אינם בין החיים. בכל שנה מחדש מגיע יום הזיכרון, והם אינם נמנים על חללי מדינת ישראל. המשפחות חוו את הפצע הפתוח הזה במשך עשרות שנים, ההורים נלחמו כמו אריות והובילו מאבקים רבים, נפגשו עם נשיאים וראשי ממשלות – כל מי שיכול אולי לעזור ולדחוף לפתרון התעלומה – אך לשווא. כולם הלכו במשך השנים לעולמם, אך אנחנו המשכנו לפעול, ושמרנו על קשר עם בני המשפחה האחרים.

"מבחינתנו, 44 השנים האלו היו מלאות בפעילות תורנית של שיעורים ולימוד תורה לזכותם, אך גם בפעילות פוליטית ותקשורתית. זה שכב לנו על המצפון ועל הכתפיים כל הזמן, והידיעה שלא הבאנו את חברינו הביתה – חיים או לקבורה – לא הרפתה לרגע".

המעגל נסגר

שוחחת עם המשפחות אחרי שבניהן הושבו?

"עם משפחות באומל ופלדמן כמובן שוחחתי לאחר השבתם. קשה לומר שהייתה שמחה גדולה, שכן מדובר בתהליך של אבל עם כאב וגעגוע, אך לצד זאת ניתן לראות נחמה פורתא – סוף סוף יש קבר שניתן להגיע אליו, יש יום זיכרון, אפשר גם להנציח ולעשות דברים לזכרו של הנפטר ולעילוי נשמתו, מה שלא היה עד אז. עם משפחת כץ טרם דיברתי. ההורים כאמור כבר אינם, ונותרו אחיו ואחותו שבוודאי חווים רגעים לא פשוטים. עדיין מוקדם, ואצור איתם קשר בהמשך".

אתה מרגיש שיחד עם השבתם של החללים נפתרו השאלות שהיו סביב היעדרותם?

"השאלות הן רבות, אנו שואלים אותן כבר עשרות שנים, ועל רובן אין לנו תשובות", הוא משיב בכנות, "אך האמת היא שזה לא באמת מה שמעסיק אותנו. כעת אנחנו עסוקים בפרידה מיהודה, שהיה חבר קרוב שלנו, וסוף סוף שב הביתה".

איך אתה מסביר את זה שמבין כל החברים, דווקא אתה לקחת זאת כמשימת חיים?

"כפי שציינתי, אני לא היחיד. יש לי חברים נוספים שעשו זאת, כל אחד בדרכו. במקרה שלי הרגשתי חובה מצפונית, ערכית וחברית לפעול, בשל היותי מוכר כאיש תקשורת ובעל קשרים. לכן כנראה שמעו אותי יותר. נהגתי להזמין את המשפחות לשמחות המשפחתיות שלי, וכמובן גם לערבי התעוררות ושיעורי תורה שקיימנו לזכות הנעדרים. אני יודע גם על חברים נוספים שנהגו כך.

"לכולנו הייתה מטרה ברורה: לא להשאיר את המשפחות לבד, ולא לאפשר לנושא לרדת מסדר היום. הרי במשך השנים פרצו מלחמות נוספות, והצרות החדשות היו עלולות להשכיח את הישנות. לא היינו מסוגלים לאפשר לחברינו להישכח. המשימה שלנו הייתה להשאיר את הסיפור הזה על השולחן, ולפחות מהבחינה הזו אני יכול לומר שכעת סגרנו מעגל".

אתה חושב שללא הפעילות שלכם ייתכן שהמעגל הזה לא היה נסגר?

"אני בטוח שאם לא היינו לוחצים, מנדנדים ודוחפים – כל אחד במקומו, בתפקידו ובכוחותיו – הנעדרים היו עלולים להישכח, ואולי חלילה לא להיות מובאים לקבר ישראל. אני גם בטוח שהוריהם עשו את עבודתם בשמיים, וזכותם בוודאי עמדה לילדיהם. כל זאת לצד הפעילות הרבה של אנשי צה"ל והמוסד שעשו עבודת קודש כדי לגלות את המידע, להגיע למקום הנכון וכמובן להביא בסופו של דבר את הממצאים. כל אלו הובילו לכך שבקרוב נוכל ללוות את יהודה למנוחתו האחרונה, ולהתחיל כחברים לשקם גם את עצמנו".