מתחרטים על העבר? כך תמחקו טעויות ישנות

מילים פוגעות או מעשים שפגעו באחרים נראים לעיתים כנזק בלתי הפיך. ההיגיון אומר שאי אפשר לשאוב אותם חזרה. איך בכל זאת מוחקים נזק שכבר התרחש? ובפרט בעבירות חמורות כמו רצח, האם ייתכן להחזיר את הגלגל לאחור?

כמו כן, לפי מידת הדין, ראוי היה שהחוטא ייענש מיד לאחר החטא, ושהעונש יהיה חמור וסופי, ללא אפשרות תיקון. ההיגיון פשוט: אם המעשה כבר נעשה, אין דרך "להסיר אותו מן המציאות", ולכן גם אין טעם באפשרות של תיקון.

שאלות אלה מובאות בדברי הרמח"ל, מסילת ישרים פרק ד':

"לפי שורת הדין ממש, היה ראוי שהחוטא ייענש מיד תיכף לחטאו בלי המתנה כלל, וגם שהעונש עצמו יהיה בחרון אף, כראוי למי שממרה פי הבורא יתברך שמו, ושלא יהיה תיקון לחטא כלל, כי הנה באמת, איך יתקן האדם את אשר עיוות והחטא כבר נעשה? הרי שרצח האדם את חברו, הרי שנאף, איך יוכל לתקן הדבר הזה? היוכל להסיר המעשה העשוי מן המציאות".

הרמח"ל מסביר כי כאן מקומה של מידת הרחמים. היא אינה מבטלת את הדין או מקלה עליו סתם כך, אלא היא התנאי שמאפשר לעולם בכלל להתקיים כדי שהדין יוכל לפעול בו.

מידת הרחמים משנה את התמונה בשלושה מובנים: היא נותנת לחוטא זמן ולא מענישה אותו מיד, היא קובעת שהעונש לא יהיה סופי ומוחלט, והיא פותחת פתח לתשובה - אפשרות זו אינה מובנת מאליה מבחינת הדין הצרוף, אלא ניתנת כחסד.

"אמנם, מדת הרחמים היא הנותנת הפך השלושה דברים שזכרנו: דהינו, שייתן זמן לחוטא ולא ייכחד מן הארץ מיד כשחטא, ושהעונש עצמו לא יהיה עד לכלה, ושהתשובה תינתן לחוטאים בחסד גמור, שתיחשב עקירת הרצון כעקירת המעשה".

איך מוחקים את העבר?

אז איך מתקנים מעשה שכבר נעשה? הרמח"ל מביא כלל נפלא ומעודד שראוי לכל בעל תשובה לזכור: "עקירת הרצון כעקירת המעשה".

מאחר שאת המעשה עצמו אי אפשר לבטל, התיקון מתמקד ברצון שעמד מאחוריו. כאשר אדם חווה חרטה עמוקה ומצטער באמת על עצם קיומו של החטא, הוא למעשה עוקר את רצונו הפנימי מן היסוד. הוא כבר לא חפץ במה שעשה, והשינוי הזה כה עוצמתי בעיני ה', עד שהדבר נחשב כאילו המעשה נעקר מן המציאות מעיקרו.

כיצד באה לידי ביטוי עקירת הרצון? הרמח"ל מביא כמה תנאים:

הכרה בחטא - החוטא מכיר במעשה ומודה בו.

הבנת החומרה - הוא מתבונן ומבין את הרעה שבמעשה.

חרטה מלאה, "מעיקרא" - לא רק חרטה על התוצאה, אלא חרטה שמבטלת את הרצון מלכתחילה, במידה שהאדם באמת רוצה שהמעשה לא היה קורה.

צער אמיתי על כך שהמעשה נעשה.

עזיבת החטא - החלטה לא לחזור על המעשה בעתיד.

וכך מסביר הרמח"ל:

"דהיינו, שבהיות השב מכיר את חטאו ומודה בו ומתבונן על רעתו ושב ומתחרט עליו חרטה גמורה דמעיקרא כחרטת הנדר ממש שהוא מתנחם לגמרי והיה חפץ ומשתוקק שמעולם לא היה נעשה הדבר ההוא ומצטער בלבו צער חזק על שכבר נעשה הדבר ועוזב אותו להבא ובורח ממנו, הנה עקירת הדבר מרצונו, ייחשב לו כעקירת הנדר ומתכפר לו".

כך למשל, אדם שפגע בחברו בדברים קשים: את המילים שנאמרו אי אפשר "לשאוב בחזרה", הן כבר נאמרו ונשמעו. אבל אם הוא באמת מבין כמה הן פגעו, מתחרט עד כדי כך שהוא מייחל שמעולם לא אמר אותן, מרגיש צער כן על מה שגרם, ומקבל על עצמו לא לחזור על כך - הרצון שהוליד את הפגיעה נעקר מן היסוד. ומבחינת הדין, זה נחשב כאילו הפגיעה עצמה בוטלה.

וכאן ראוי להדגיש: עבירות שבין אדם למקום, יום הכיפורים מכפר. עבירות שבין אדם לחבירו, אין יום הכיפורים מכפר, עד שירצה את חבירו (מסכת יומא ח', ט').

כשמדובר בעבירות שבין אדם לחבירו - לא מספיק להתחרט ולעשות את שלבי התשובה. חובה לפייס את חברו ולשלם את הנזק.

הרמח"ל סומך את דבריו על הפסוק בישעיהו (ו', ז'): "וסר עונך וחטאתך תכפר". המילה "וסר" מציינת שהעוון עצמו סר מן המציאות, ולא רק שהעונש עליו מתבטל. וזה קורה באמצעות הצער והחרטה של האדם על מה שהיה.

אם כן, את המעשה עצמו באמת אי אפשר לבטל. הוא קרה, ואין דרך להסיר אותו מן המציאות. אבל התשובה אינה מתמודדת עם המעשה, אלא עם שורשו. כשהרצון שהוליד את המעשה נעקר לגמרי - באמצעות הכרה, הבנה, חרטה מן היסוד, צער ועזיבת החטא - הוא נחשב, מבחינת הדין, כאילו לא היה.

הרב זמיר כהן - האם על כל עבירה אפשר לעשות תשובה? צפו