"ראיתי את האור, אבל לא יכולתי להשאיר אותו לבד": האם שאיבדה את בנה בפיצוץ הקלנועית מדברת

"יותם היה בני היחיד, ומאז שנפטר הכל השתנה", אומרת בכאב שירון אלטר. שנתיים חלפו מאז האסון המחריד שבו איבדה את יותם ז"ל, כשהקלנועית שבה נסעו השניים הפכה בתוך שניות לכדור אש קטלני בשל סוללה תקולה.

עד לאותו יום נורא עבדה שירון כמדריכת התפתחות תינוקות ויועצת שינה, אך הטרגדיה טלטלה את עולמה מן הקצה אל הקצה. "כאם שכולה, הקושי הנפשי ללוות הורים לתינוקות הפך למורכב מדי עבורי, שלא לדבר על שרשרת הטיפולים הממושכת שעברתי בעצמי", היא משחזרת. שירון נשרפה קשות בכל חלקי גופה, ורק בשבוע שעבר השתחררה בחסדי שמיים מבית החולים.

כעת היא עומדת בפתחו של פרק חדש בחייה, עוסקת בהנחיית סדנאות ליקוט פטריות וריפוי בטבע, ומנסה למצוא נחמה בקרבה לבורא. אלא שעמוק מתחת לפני השטח, שירון מודה כי היא עדיין שם – באותם רגעים מרים שבהם מצא בנה את מותו, ושבהם נולדה היא עצמה מחדש.

שירון ובנה יותם

כדור של אש

"יותם היה ילד מיוחד במינו", מספרת שירון. "ילד סופר אנרגטי, חכם, מצחיק ובעל חוש צדק מפותח. תמיד חשב איך לעזור לאנשים ולילדים. הוא פשוט ראה את הצרכים של האדם שלפניו. אם הוא היה נתקל בהומלס ברחוב, הוא היה ניגש ותורם לו כסף, ואם לא היה לו – הוא היה מאחל לו 'שיהיה לך יום מקסים'.

"יום אחד נתקל יותם בהומלס בגינה הסמוכה לבית שלנו, ושם לב שהוא כותב וממלא מחברות. כששאל אותו על מה הוא כותב, סיפר לו ההומלס שהוא הלום קרב וכותב סיפור על החיים שלו. יותם אמר לו: 'אבל כדי להוציא ספר אתה חייב שיהיה לך מחשב'. ההומלס צחק, אבל יותם לא ויתר. במשך שנה הוא אסף את דמי הכיס שלו שבוע אחרי שבוע, ולבסוף קנה לו מחשב נייד מכל כספו. הוא ממש היה ילד צדיק ומיוחד".

האסון הנוראי התרחש באחד מימי החופש הגדול. "הטמפרטורה בחוץ הגיעה ל-36 מעלות", מתארת שירון. "יצאתי עם יותם מהבית כדי לקחת אותו לחוג. עלינו יחד על הקלנועית החדשה שקניתי שלושה שבועות קודם לכן. הקלנועית הייתה יד שנייה, אך למרות שדרשתי שיתקינו בה סוללה חדשה, מסתבר שהותקנה סוללה משומשת שעברה שיפוץ כלשהו, לא ברור לי היכן ואיך. מה שברור הוא שהיה כשל טכני בסוללה, שהוביל לכך שהיא התפוצצה בזמן הנסיעה שלנו".

שירון זוכרת כל פרט ופרט מאותם רגעים: "בשלב מסוים של הדרך השמיעה הקלנועית רעש של שלוש נקישות. שאלתי את יותם מה זה, והוא השיב: 'אני לא יודע'. ואז הרחתי ריח שרוף והבחנתי בעשן. צרחתי ליותם בכל הכוח: 'תפתח את הדלת!'. אך מכיוון שהמשכתי בנסיעה, הוא כנראה חיכה שאעצור. באותו רגע לחצתי בכל כוחותיי על הברקס. בסרטון התיעוד ניתן לראות שעוד לפני שאני מספיקה לעצור, הקלנועית מתפוצצת, ועולות ממנה להבות שמגיעות לגובה פי שניים ואפילו שלושה מגובהה המקורי.

"באותם רגעים אני מרגישה בתוך אש ורואה רק כתום בעיניים. אני צורחת וכואב לי, אך מבינה שהדבר החשוב ביותר שעליי לעשות הוא לצאת החוצה. יחד עם זאת, ברור לי שאני חייבת לדאוג לכך שיותם יצא ראשון. אז אני מסתובבת אליו ודוחפת אותו דרך החלון. בשלב זה אני מאבדת את ההכרה, לא לפני שאני נפרדת מהעולם ואומרת: 'זהו רגע המוות שלי, היו לי חיים נפלאים'. ואז אני מרגישה, שמלאך מחזיק אותי ומושך אותי למעלה דרך החלון של הקלנועית".

התהליך שהתרחש לאחר מכן נמשך ככל הנראה דקות ספורות, אך שירון מציינת כי הרגישה באותם רגעים מעל לזמן. "התחלתי לטפס למעלה, כשאני רואה את עצמי למטה, ופתאום מבינה שאני משתחררת מהגוף ומגיעה לעולם אחר. תהליך שחרור הגוף הוא מאוד נעים, כי הנשמה בעצם חוברת אל המקור ממנו הגיעה, אל הבית שלה, והתחושה רוחנית מאוד. אני ממשיכה לעלות למעלה, ורואה את הים, מרגישה שאני נמצאת מעל הטבע ומבינה דברים שאני לא יכולה להסביר.

"לאחר מכן אני מגיעה לשלב גבוה יותר, בו אני רואה עננים ורודים, ומרגישה כאילו שאני בתוך ערפל שעוטף אותי, עם יותר ויותר אור. אני ממשיכה לעלות, עוברת את העננים, ומבעד לעננים פוגשת דמות שחובשת מגבעת שחורה, מקטורן וז'קט שחור. הפנים והידיים שלה מפוקסלים, נראים כמו ריבועים-ריבועים, כך שאי אפשר לזהות מי זה. בתחילה חשבתי שפגשתי את בורא עולם, אך כיום אני מבינה שאין אפשרות לפגוש את הבורא, וזו כנראה הייתה הדמיה.

"הדמות שראיתי השליכה למטה קלפים של פוקר. אני מתבוננת בקלפים ואומרת: 'זרקת לי קלף רע'. הדמות מרימה שתי ידיים וכתפיים ועושה תנועה שאני מפרשת כמו 'את עדיין לא יודעת', או 'זה מה שיצא', או 'אין לי נגיעה בדבר'. ייתכן שיש כמה פרשנויות לתנועה. לאחר מכן היא אומרת לי: 'את נמצאת כאן כדי לבחור אם להמשיך אל האור הגנוז'.

"אין לי בכלל בחירה, שכן אני נמשכת כמו במגנט, באופן בלתי רצוני, אל האור. אני מתקדמת לשם ורואה שער גבוה, עם אור במדרגות שעולות למעלה, ואז הקול ממשיך לדבר איתי: 'או שאת רוצה להתגלגל למטה'. אני מסיטה אליו את מבטי ורואה אותו עושה בידיו תנועת גלגול, והוא מציין: 'אך זה הולך להיות גלגול ארוך וכואב מאוד'. הוא הדגיש את המילה 'מאוד' בצורה מאיימת, אך כשנמצאים למעלה לא מרגישים איום, והמסר עובר היטב. הבנתי שהולך להיות כואב והבנתי גם למה, כי כשאני מתבוננת למטה אני רואה ילד שרוף יושב על ספסל, ומבינה שנצטרך להתמודד עם החלמה קשה, אך דבר אחד ברור לי: אני לא משאירה ילד יתום בעולם.

"אז אני בוחרת לחזור, ולפני כן הוא נותן לי עוד משימה אחת לעשות, שאני לא זוכרת אותה, אך משערת שזו כנראה השליחות שלי – לחזק את עם ישראל באמונה ובביטחון, וכן לדאוג לנושא הבטיחות ולפעול כדי למנוע מקרים קשים נוספים".

כללי טעינה בטוחים של כיבוי האש

מסע של שיקום

שירון מציינת כי מאותו רגע היא חוותה את עצמה יורדת למטה, והרגישה כיצד היא נעמדת עם הגוף הרוחני על הגשמי, משכיבה את גבה לאחור כשהיא מתמזגת בחזרה עם הגוף הפיזי שלה, ופוקחת עיניים. "אני שומעת סביבי את הקריאות 'היא פקחה עיניים'", היא נזכרת, "ומאז הייתי בהכרה מלאה. שאלתי את האנשים סביבי: 'הזמנתם אמבולנס? חייגתם ל-101 ול-102?'. הם משיבים בחיוב, ואז אני שואלת: 'איפה הילד שלי? אתם דואגים לו?', ושוב הם משיבים בחיוב. גם כשבאים לשפוך עליי מים, אני מבקשת 'שפכו קודם על יותם', וכשמגיע פרמדיק אני שולחת אותו ליותם.

"לבסוף מעלים אותנו על שני אמבולנסים ומפנים אותנו לתל השומר. בבית החולים אני רואה שמורידים את יותם אחריי. אני קוראת לו ואומרת לו: 'יותמי, נפצענו קשה ונשרפנו, אבל יטפלו בנו, אל תדאג. העיקר שבפנים אנו שלמים ובריאים, יהיה בסדר'. והוא אומר לי: 'טוב, אמא'. ואז אני אומרת לו 'אני אוהבת אותך', והוא עונה: 'גם אני אוהב אותך, אמא'".

קולה של שירון נשנק כשהיא ממשיכה להיזכר. "לאחר מכן נכנס רופא ואמר לי: 'אנחנו צריכים לטפל בכם, ולצורך זה עלינו להרדים אתכם. את מאשרת?'. אני מאשרת לו, ובפעם הבאה שאני פוקחת את העיניים אני מרגישה שעברו חמש דקות ורואה את עצמי חבושה. אני מסתכלת ימינה ולא רואה את יותם. ואז נכנסים לחדר הרבה מאוד אנשים. אני שואלת אותם איפה יותם, והם לא מדברים, נראה שלא מבינים. לאחר מכן נכנס רופא, ומספר לי שלפני חודשיים נפגענו יותם ואני בצורה מאוד קשה, ואחרי שמונה ימים יותם נפטר אחרי מאמצים מרובים להציל את חייו ושלושה ניסיונות החייאה.

"הרופא ציין כי ביום בו הייתה הלוויה הוחמר מצבי: תקף אותי חיידק אלים, הועברתי למחלקת כוויות בטיפול נמרץ, והייתי בסכנת חיים. במשך חודש וחצי השתמשו בכל סוגי האנטיביוטיקה, אך כלום לא עזר, וכבר ביקשו מהמשפחה להתכונן לנורא מכל. אך בערב ראש השנה, יום ההולדת של אמא שלי, היא ישבה לידי וביקשה: 'אני רוצה מתנת יום הולדת – שתפקחי את העיניים'. אני פוקחת עיניים, ומתחילה את מסע השיקום שלי בבית החולים, שנמשך עד היום".

"המטרה: למנוע אסון"

נפצעת קשה ובנך היחיד נפטר. מאיפה הכוחות להילחם?

"זוהי שאלה שאנשים שואלים אותי לעיתים קרובות, ואני תמיד משיבה שזה נכון, יש לי תעצומות נפש, אך הן לא הגיעו ממני. כי בן אדם לא מסוגל לקום בכוחות עצמו ולהתאושש מתוך מצב כזה. בורא עולם הוא היחיד שממלא אותי בכוחות, ובתוך המקום בו קיים החוסר הכי גדול והכאב הכי עמוק – דווקא שם מפציע אור מבעד לסדקים.

"אני ממש רואה איך שברגעים הכי שחורים – כשאני אומרת לבורא עולם 'זהו זה, עשיתי כל מה שאפשר כדי לשמוח, יצאתי לטבע, עשיתי תרגילי דמיון, שתיתי מיץ פירות, שכשכתי רגליים במעיין, ואני עדיין לא מצליחה לשמוח, בבקשה תמלא אותי – הוא תמיד ממלא. אני ממש מרגישה איך שפתאום נכנסת בי שוב תקווה, ויש לי כוחות להמשיך. הכל ממנו".

תמיד היית מחוברת כל כך לבורא עולם?

"ממש לא", היא מפתיעה. "אמנם אני מגיעה ממשפחה שבמקור הייתה דתית – סבא רבא אחד היה חזן והאחר שוחט – אבל סבא וסבתא שלי כבר חזרו בשאלה וגדלתי בבית חילוני לחלוטין. בגיל 40, כשנה לפני מה שקרה, חוויתי סוג של התגלות רוחנית, פתאום הבנתי שיש בורא לעולם והתחלתי לחזור בתשובה. הייתי ממש עמוק בתהליך, כשאסון הקלנועית התרחש. בתחילה הרגשתי כעס עצום על בורא עולם, כביכול 'איך אתה עושה לי את זה? אני מתקרבת ומתאמצת לקיים מצוות, ואתה לוקח לי את הילד שלי?'. אבל דווקא מתוך הכעס התפתחה מערכת יחסים חדשה, עם אמונה ברורה בכך שאני לא מבינה כלום, אבל ברור לי דבר אחד – נבחרתי לבצע תפקיד בעולם, ואני משתדלת לבצע אותו. מאז ועד היום אני משוחחת עם אנשים, משתדלת לחזק בנושא אמונה וביטחון. לא פעם הם אומרים לי לאחר מכן שהם לא מסוגלים להתלונן על כלום, והחיים שלהם נכנסים לפרופורציות.

"אני אומרת להם: תעריכו כל דבר שיש לכם. את הכביסה והבלגן שהילדים משאירים, כי לי אין מי שיבלגן את הבית. תעריכו את זה שאתם יכולים לקפל את האגודל, כי אני לא יכולה. זה מלמד גם אותי להעריך את מה שעוד נשאר לי. כי דווקא כשאני מבינה כמה הרבה איבדתי, גדלה אצלי ההערכה למה שקיים, וברוך ה' עוד קיים".

לשירון חשוב מאוד להעלות את המודעות גם לנושא סוללות הליתיום: "עוד כשהייתי בבית החולים הגיע אליי מידע על כך שבמהלך שנת 2025, בזמן ששכבתי בשיקום, נשרפו עוד ארבעה ילדים למוות בעקבות התלקחות סוללות ליתיום, אחרי שהטעינו קורקינטים בחדר. הנתון הזה תפס אותי וזעזע אותי קשות. הרגשתי שאני חייבת לעשות כל מה שאפשר כדי להעלות את המודעות לסכנה הגדולה, וכדי למנוע מאנשים נוספים לחוות את חלום הבלהות שאני חווה.

"אסור להישאר אדישים לכך, ודווקא בתקופה זו של חופש גדול, כאשר אנשים רבים משתמשים בסוללות ליתיום להטענת כלי תחבורה, אופניים, קורקינטים, ואפילו מחשבים ניידים, מוכרחים לזכור כי זו פצצה מתקתקת. אני לא אומרת לא להשתמש, אלא להשתמש בצורה חכמה ולמנוע אסון".