7 הרגלים של נשים שיודעות לשמור על השקט הנפשי שלהן

יש נשים שנדמה ששום דבר לא מצליח לערער אותן. מישהו אמר משהו לא במקום? הן לא מבלות את שארית היום בניתוח המשפט. תוכנית השתבשה? הן מתאכזבות, אבל ממשיכות הלאה. מישהו כועס עליהן? הן לא ממהרות מיד לקחת את כל האשמה על עצמן.

זה לא אומר שהן אדישות, ושבוודאי אין להן חיים נטולי בעיות. ההבדל נמצא פעמים רבות דווקא בהרגלים הקטנים: בדרך שבה הן מגיבות, בגבולות שהן מציבות ובדברים שהן בוחרות לא לקחת איתן הביתה - ובעיקר לא להכניס לראש. אז אילו הרגלים יכולים לעזור לנו לשמור קצת יותר על השקט הנפשי שלנו?

1. אל תרגישי חובה להגיב לכל דבר

הודעה מעצבנת, הערה לא נעימה, ויכוח בקבוצת הוואטסאפ או אדם שמנסה לגרור אותך לעימות - לא כל דבר מקבל תגובה. לפעמים אנחנו מרגישות שאם לא נענה, הצד השני "ניצח". אבל לא פעם דווקא הבחירה לא להיכנס לוויכוח היא זו ששומרת עלינו. אפשר לעצור לפני שמגיבים ולשאול: האם השיחה הזאת באמת יכולה להוביל למשהו טוב, או שהיא רק תגזול ממני אנרגיה?  שתיקה אינה נחשבת לחולשה, אלא עוצמה פנימית ובחירה מודעת - לא לתת לכל אדם גישה לשקט שלנו.

2. למדי לומר "לא" בלי לכתוב נאום שלם

"לא אוכל להגיע".

"זה לא מתאים לי".

"הפעם אני מוותרת".

משפטים פשוטים - ובכל זאת, עבור רבות מאיתנו הם קשים להפליא. במקום לומר "לא", אנחנו מתחילות להסביר, להתנצל ולהציג ראיות לכך שיש לנו סיבה מוצדקת לסרב. נשים ששומרות על השקט שלהן מבינות שהצבת גבול אינה דורשת כתב הגנה. אפשר להיות נעימה ומתחשבת ובכל זאת לסרב. בכל פעם שאנחנו אומרות "כן" למשהו שאנחנו באמת לא מסוגלות או לא רוצות לעשות, אנחנו עלולות לומר "לא" לזמן, לכוחות ולצרכים שלנו.

3. אין לך שליטה במה שאנשים חושבים עלייך

זו אולי אחת המשימות הקשות ביותר. אנחנו רוצות שיבינו אותנו, שיידעו שהתכוונו לטובה, שלא יחשבו שאנחנו אנוכיות, לא נחמדות, קשות או לא בסדר. ולכן אנחנו עלולות להשקיע המון אנרגיה בניסיון לנהל את הדעה של אחרים עלינו. אבל אי אפשר לשלוט לחלוטין באופן שבו אדם אחר מפרש אותנו. אפשר להתנהל בכבוד, להסביר כשצריך, להתנצל כשפגענו ולתקן כשאפשר. מכאן והלאה - הפרשנות של האדם שמולנו נמצאת בידו. השקט מצוי ברגע שבו מפסיקים לנסות להיות מובנים ואהובים על ידי כולם.

4. אל תהפכי כל מחשבה לעובדה

"היא לא ענתה לי. כנראה היא כועסת".

"הבוס ביקש לדבר איתי. בטוח עשיתי משהו".

"הוא נשמע מוזר בטלפון. משהו לא בסדר".

המוח שלנו מצטיין בהשלמת פרטים חסרים, ולא תמיד לטובתנו. נשים שלומדות לשמור על השקט שלהן מפתחות הרגל משמעותי: הן מפרידות בין מה שהן יודעות לבין מה שהן מניחות.

היא לא ענתה - זו עובדה. היא כועסת עליי - זו כבר פרשנות. עצם ההפרדה הזאת יכולה לעצור שרשרת שלמה של דאגות עוד לפני שהיא מתחילה.

5. פני זמן לעצמך

כשיש עבודה, ילדים, בית, משפחה, סידורים ומחויבויות, הדבר הראשון שקל למחוק מהלו"ז הוא הזמן שלנו. אולי שכחת כי מנוחה אינה פרס שמקבלים רק אחרי שסיימנו הכול, כי האמת היא שכנראה לעולם לא נסיים הכול. תמיד תהיה כביסה נוספת, הודעה לענות עליה, מגירה שצריך לסדר ומשימה שמחכה למחר.

זמן לעצמך לא חייב להיות יום שלם בספא. לפעמים מדובר בחצי שעה עם קפה, הליכה קצרה, ספר, מוזיקה, תפילה, מקלחת ארוכה או אפילו כמה דקות של שקט בלי שמישהו מבקש ממך משהו. העניין אינו מה עושים בזמן הזה, אלא ההבנה שגם את צריכה להופיע ברשימת האנשים שאת דואגת להם.

6. ריקון המוח לפני השינה

לפעמים הגוף כבר שוכב במיטה, אבל הראש עדיין באמצע היום. אנחנו משחזרות שיחה מהבוקר, חושבות מה היינו צריכות לענות, דואגות למחר ומנהלות בראש תרחישים שמעולם לא התרחשו.

אי אפשר פשוט לצוות על המוח "להפסיק לחשוב", אבל אפשר ליצור טקס קטן שמסמן שהיום הסתיים. אפשר לכתוב על דף את המשימות למחר כדי שלא נצטרך להחזיק אותן בראש. אפשר להניח את הטלפון בצד, לקרוא, להתפלל או פשוט להזכיר לעצמנו: אני לא חייבת לפתור את זה הלילה.

יש בעיות שעדיין יהיו שם בבוקר - אבל בבוקר יהיו לנו גם יותר כוחות להתמודד איתן.

7. בדקי עם עצמך: "האם זה יהיה חשוב לי בעוד חודש?"

ברגע של כעס או לחץ, הכול מרגיש גדול. ההערה שמישהו זרק, התוכנית שהתבטלה, הטעות המביכה שעשינו או ההודעה שלא קיבלה את התגובה שקיווינו לה. אחת הדרכים להחזיר דברים לפרופורציה היא להתרחק מהם לרגע ולשאול: האם הדבר הזה עדיין יעסיק אותי בעוד שבוע? בעוד חודש? בעוד שנה?

אם התשובה היא כן - כנראה כדאי לטפל בו. אבל אם אנחנו יודעות שבעוד כמה ימים בקושי נזכור שזה קרה, אולי הוא לא צריך לקבל שעות של מחשבה כבר עכשיו.

שקט נפשי לא אומר ששום דבר לא מפריע לך

המטרה אינה להפוך לאישה ששום דבר לא פוגע בה, לא מכעיס אותה ולא מדאיג אותה. אנחנו בני אדם. ניעלב, נתאכזב, נכעס, נטעה ונעבור ימים שבהם הראש פשוט לא מפסיק לעבוד. לא כל הערה צריכה להפוך לסיפור של יום שלם. לא כל אדם צריך לקבל מאיתנו הסבר. לא כל מחשבה היא אמת, ולא כל בעיה חייבת להיפתר ברגע שבו היא מופיעה. ואולי זה ההרגל החשוב מכולם: להבין שלא תמיד נוכל לבחור מה ייכנס לחיים שלנו - אבל אנחנו יכולות ללמוד לבחור כמה מקום ניתן לו בתוכנו.