אמונה וגבורה מול מחלה סופנית: סיפורים מפעימים על הגאון רבי חיים פרידלנדר זצ"ל

הרב חיים פרידלנדר זצ"ל (ט' בתמוז ה'תרפ"ג, 23 ביוני 1923 - כ"ח בתמוז ה'תשמ"ו, 4 באוגוסט 1986) היה איש תנועת המוסר בדור האחרון, משגיח בישיבות פוניבז' והנגב. עסק רבות בכתבי הרמח"ל והוציא מהדורות של כמה מספריו.

בשנות השמונים חלה בסרטן הגרון, ושהה בארצות הברית לצורך טיפולים קשים, משם כתב לתלמידיו קונטרס של חיזוק באמונה וביטחון בה', שהופץ באלפי עותקים. קונטרס זה צורף לכרך הראשון של "שפתי חיים" - אמונה.

נפטר לאחר מחלה סופנית קשה שעמד בה בגבורה, ביום כ"ח בתמוז תשמ"ו, בהיותו בן 63.

הרב ישראל ליוש מביא מספר עובדות מדהימות על תקופת מחלתו הסופנית של הרב פרידלנדר:

1. כשקיבל את תוצאות הבדיקות בעקבות כאב השיניים העז שתקף אותו, ושמע על מצבו הסופני, מלוויו נשארו לשמוע על אפשרויות ריפוי והקלה, אך הוא יצא מהחדר ומיהר להספיק עוד 'סדר מוסר' בישיבה.

2. לידיד שניגש לעודדו, אמר: "אינני זקוק לעידוד, האמן לי, עדיין לא הרגשתי קרבת אלוקים, כפי שאני מרגיש עכשיו".

3. לרעייתו אמר: "רצון הבורא הוא לא רק שאוכל שוקולד, רצונו שגם אוכל דברים מרים", והם אכן היו מרים…

4. "לא תמיד אנחנו יודעים מה הקב"ה רוצה שנעשה", היה אומר בזמן ייסוריו, "אבל את מה שהוא מביא עלינו, הוא ודאי רוצה".

5. ביום שנסע לחוץ לארץ לסדרת טיפולים קשים, עוד מסר ארבעה 'ועדים' בישיבה, ואף בחור לא תיאר לעצמו מה עובר על המשגיח המיוסר. אחרי ה'ועדים' שב לביתו, ובשלוות נפש אופיינית, דן עם בני ביתו על החתונה של בתו, שכלל לא השתתף בה, והלך לראות את דירתה החדשה.

6. שלוותו הייתה עד כדי כך, שלפני הניתוח אמרו לו הרופאים כי ייתכן שלא יוכל לדבר עוד לאחר הניתוח. מיד ביקש מכשיר הקלטה, וביישוב הדעת הקליט דברי חיזוק ועידוד לבני משפחתו בענייני ביטחון.

7. פעם הרהיב עוז אחד ממכריו ושאל אותו: "מהו סודה של מנוחת הנפש שלך?". הוא השיב בפשטות: "כשאתה עוסק בתפילה, תהיה עסוק רק בתפילה, וכשאתה עוסק בלימוד, רק הלימוד יהיה לפניך, כך תגיע ליישוב הדעת".

8. כאשר למד עם בנו וייסוריו תקפו אותו והתפתל מייסורים, בנו הציע לו שיפסיקו ללמוד, אך הוא השיב: "לא מפסיקים ללמוד כשקשה, מפסיקים ללמוד כאשר אי אפשר עוד!".

9. משפט דומה אמר לראשי ישיבת הנגב, כאשר שב מחוץ לארץ מיוסר, והזדרז לנסוע לישיבה למלא את חובת ההשגחה. לפליאתם על ששב לישיבה מיוסר כל כך, אמר: "כל זמן שאני יכול לעומד על הרגלים, חובתי להמשיך בתפקידי".

10. כשהרבנית מחתה בו על שתוך כדי הטיפולים בחוץ לארץ, אמר סדרת שיחות, אמר לה: "כל זמן שה' נותן לי את כוח הדיבור הריני בתפקיד".

11. חודש וחצי לפני פטירתו, ביקש להביא לפניו את פנקס הקבלות האחרון שכתב בימי חוליו. כשהביאו את הפנקס, הוא קרע אותו לגזרים. כשנשאל מדוע עשה כך, השיב: "אני לא רוצה שיחשדו בי מה שאין בי".

12. כוחות הנפש והשליטה בהם ניכרו בו כבר כשהיה נער. כאשר עלה לארץ ישראל, התרגשות רבה שררה באוניה לקראת הרגע הנכסף, ראיית ארץ ישראל. ואכן כאשר התקרבה האוניה וכבר ראו את אדמת ארץ ישראל, כולם מיהרו לעלות על הסיפון ולמהר לזכות לראות את ארץ ישראל. אך רבי חיים, שהיה אז נער, העיר: "עדיין לא בירכנו 'ברכת המזון' ואסור לעזוב את חדר האוכל ולעלות על הסיפון. מותר לגשת רק לחלון".

13. רבי יצחק אלחנן גיברלטר מספר: בתקופת תש"ח, זמן מלחמת השחרור, התארס רבי חיים בירושלים, ולא הייתה לו אפשרות לחזור לבני ברק, עקב המצור שהיה על ירושלים. הוא התארח בינתיים בישיבת 'חברון', והוא היה אות, מופת ודוגמה לכוח התורה. היה לומד סדרים שלמים בעמידה במרתף הישיבה, הפגזים נפלו סביב ואימה שרתה על הכול, אך הוא עמד ולמד בעיון ללא כל פחד, כביכול אינו שומע כלל את הפגזים. ברגע שאנחנו שמענו את קולות הפגזים, התחלנו מיד באמירת תהילים בציבור מרוב אימה.

14. ברשימותיו מצאו כיצד הוא התייחס לימי המצוקה הללו, כשהוא שהה במצור, וכך כתב: "צריך לשנן לעצמי, שה' קורא אותי מתוך הייסורים האלה ומתוך פחד המוות, וכוונת הק-ל הרחמן רק לטובה. התנאי הראשון לעת כזאת, הוא צלילות הדעת גמורה וחלילה שלא אתבלבל, ולהכיר בהשגחה פרטית".

15. רבי חיים היטיב לנצל את זמנו עד תום. ניצול הזמן, לא היה רק עניין בסדר יומו, אלא הוא היה טבוע עמוק בנפשו. הוא היה יכול לקבוע פגישה מדויקת בין 10:25 ל-10:40, תוך כדי חישוב הזמן עד תום.

את נסיעותיו באוטובוס לישיבת הנגב ניצל ללימודיו. פעם הצטרף אליו תלמיד לנסיעה, ולתומו חשב כי הנה לפניו הזדמנות לדבר עם המשגיח, אך לפליאתו הוציא רבי חיים פנס מתיקו ולמד לאורו. כעבור זמן מה כבה הפנס, והתלמיד חשב שהנה עתה הגיע העת בו יוכל לדבר עם רבו, אך גם הזדמנות זו התפוגגה למול עיניו, כי הנה הוא רואה שהמשגיח מוציא מתיקו סוללה נוספת, ומחליף אותה בסוללה הריקה.

הנסיעה הסתיימה. התלמיד אמנם היה מאוכזב שלא הצליח לדבר עם המשגיח, אך הוא למד פרק חשוב בניצול הזמן…. מי חושב לקחת איתו סוללה נוספת?! רק מי שמתייחס לכל רגע, כאילו זו הצלת חיים.

16. בין שלל עיסוקיו בעולם הישיבות ובעולם החינוך, עסק רבות בענייני קירוב במסגרת ארגון 'אל המקורות' אותו הקים, וכל ענין של קירוב נגע לליבו עד מאוד.

"היכן ניתן להשיג זוג תפילין בהשאלה, לפחות ליום אחד, יום הבר מצוה?", פנה ילד אל הרב ראובן אליצור. הבקשה התמימה הזו לא יכולה הייתה להשאיר את הרב אליצור אדיש, הוא פנה לכל ארגוני הקירוב, אך לאכזבתו לא הצליח להשיג תפילין לילד התמים.

בעודו עוסק במצווה, פגש הרב אליצור את רבי חיים באוטובוס, בדרכו מישיבת הנגב לבני ברק, הוא שיתף אותו בסיפור, ושאל אותו אם יש בידו כתובת אליה יוכל לפנות כדי להשיג לילד זוג תפילין. המשגיח פתח את תיקו, הוציא חבילה עטופה בניר עיתון ומסר אותה לרב אליצור, "הנה, תן לילד".

כאשר הגיע הרב אליצור לביתו, נדהם לראות כי בחבילה מונחים זוג תפילין חדשות, נוצצות ומהודרות בכל ההידורים.

הוא פנה, נסער כולו, לביתו של המשגיח, ותמה: "נראה שהתפילין מהודרות ממש ומחירן בהתאם, וכי אפשר למסור אותן סתם כך לילד לא מוכר?!".

"אספר לך את סיפור התפילין", השיב לו המשגיח. "בחור מישיבת הנגב פנה אליי בבקשה שאשיג עבורו תפילין מהודרות. טרחתי ועמלתי, בחרתי פרשיות וסקרתי בתים, עד שהרכבתי את התפילין המהודרות הללו. כשהבאתי אותן לבחור, הוא אמר לי במבוכה שמישהו כבר העניק לו זוג תפילין, והוא כבר לא זקוק לאלו. לא אמרתי דבר, והשבתי אותן לתיק. אך מאז הציקה לי המחשבה", המשיך המשגיח בסיפורו, "מה אירע כאן? מדוע עשה זאת הקב"ה? מדוע היה עליי לטרוח ולהשיג תפילין כה מהודרות, לשווא? עתה, כאשר שמעתי ממך על בקשתו של הילד, הבנתי שהתפילין הללו מיועדות עבורו, ומסרתי אותן בשמחה. הנה מילאתי את שליחותי!".

"אם כן", ביקש הרב אליצור, "שהמשגיח בעצמו ימסור אותן לילד". רבי חיים הסכים, וביום הבר מצווה אירחו המשגיח והרבנית את הילד והוריו בביתם, חגגו לו מסיבה צנועה, ורבי חיים בעצמו ליווה אותו לבית הכנסת, הניח לו את התפילין ונשא דברים נרגשים על מהות היום. ההורים התרגשו כל כך ממאור הפנים ומהיחס החם, עד שהחליטו במקום לרשום את בנם למסגרת חינוכית תורנית.

לרכישת הספר "שפתי חיים", המכיל הדרכה במידות ובעבודת ה', לחצו כאן.