"אתה מצליח בחוץ, אבל הבית צמא": מה משה רבנו מלמד אותנו על המהות של להיות בעל

רמי נכנס הביתה בשעת ערב מאוחרת. מאחוריו יום עבודה מוצלח, עסקאות שנסגרו ואולי איזו מילה טובה שקיבל מהבוס שלו. ברמה האישית, רמי מרגיש בשיאו. הוא "עשיר" מסופק, מוערך, מלא בעשייה.

אבל אז רמי פותח את הדלת. בבית מחכה לו ציפי. היא אחרי יום מתיש משלה, אולי עם הילדים, אולי בעבודה שלה, והיא מרגישה שקופה. היא מסתכלת עליו, רואה את האנרגיה הטובה שהוא מביא מבחוץ, ובמקום לשמוח, משהו בה מתכווץ.

"אתה חי בעולם משלך", ציפי אומרת לו בקול שבור. "אתה פורח שם בחוץ, ואני קורסת פה לבד. אתה נוכח-נפקד. כשיש בעיה עם הילדים, או כשאני פשוט צריכה מישהו שיחזיק אותי וישאל לשלומי, אתה לא באמת פה איתי".

רמי מתגונן מיד. "מה את רוצה ממני? אני קורע את עצמי בשביל הבית הזה! אני מביא פרנסה, אני מתאמץ, למה את תמיד מתמקדת במה שחסר?".

הרגע הזה, המוכר כל כך להרבה זוגות, הוא רגע של נתק. הבעל מרגיש "עשיר" ומלא, ולא מבין למה האישה דורשת עוד. האישה מרגישה חסרה, ולא מבינה איך הוא יכול להרגיש שלם כל כך כשהיא, כשהבית כולו, בצמא אדיר לנוכחות שלו.

*

כדי להבין את עומק הקצר הזה, וכדי לרפא אותו, אנחנו צריכים לחזור אל מנהיג האומה: משה רבנו. ישנה תובנה חסידית עמוקה ומטלטלת על דמותו של משה, שמאירה את חיי הנישואין באור חדש לגמרי.

על פניו, משה רבנו היה אדם שלא חסר לו כלום. הוא היה בדרגות הרוחניות הגבוהות ביותר, דיבר עם השם פנים אל פנים, איש "עשיר" בכל מובן של השגה. וכשהוא עומד ומתפלל על עם ישראל, כנסת ישראל, כדי להמשיך להם שפע, עולה השאלה: האם הוא עושה להם טובה? האם התפילה הזו פועלת רק עבורם, או שהיא מוסיפה משהו למשה עצמו, שכבר יש לו הכול?

התשובה של החסידות מהפכנית: משה וישראל חד הם. משה הוא לא אדם פרטי, נפרד, ש"הסתדר בחיים" ועכשיו מואיל בטובו לעזור לאחרים. המהות העמוקה שלו, הפנימיות שלו, היא היותו "רוען של ישראל". ולכן, כשלעם ישראל חסר משהו, זהו חיסרון של משה עצמו. הצער שלו על החיסרון של העם, גדול מהצער שהיה לו אילו היה חסר משהו לו עצמו.

יותר מזה, מסבירה החסידות: כל ההישגים הרוחניים והשכליים העצומים של משה הם רק "חיצוניות", הם טפלים. המהות העיקרית שלו היא החיבור שלו לעם. ולכן, כשהוא מתפלל וממלא את החיסרון של עם ישראל, הוא לא רק "נותן להם" – הוא משלים ומחדש את עצמו.

*

וכאן, רמי, אנחנו חוזרים אליך. אל סלון הבית שלך. אתה יכול להיות האדם המוצלח ביותר בחוץ. איש קריירה, חכם, אהוב על חבריך, בעל תחביבים ועולם פנימי עשיר. ההישגים האלו שלך הם נפלאים, אבל במונחים של משה רבנו, הם ה"חיצוניות" שלך.

אשתך, הבית שלך, הילדים, הם "כנסת ישראל" שלך.

כשציפי עומדת מולך במצוקה ואומרת: "אני צריכה אותך. חסר לי ביטחון, חסרה לי מילה טובה, חסרה לי נוכחות אמיתית שלך בתוך הבית הזה", היא לא מבקשת ממך "לעשות לה טובה". היא מזכירה לך את המהות שלך.

כשאתה ממוקם נכון בקשר הזוגי ובבית, ששאתה מבין שהשליחות המשמעותית והראשונה בחיים שלך להיות הרועה של הבית, אתה לא יכול להרגיש "עשיר" כשלמשפחה שלך חסר. הצער שכואב לך כשציפי מרגישה בודדה או שחוקה, אמור להיות גדול יותר מכל צער אישי. אי אפשר לומר "אצלי הכל בסדר, זו היא שקשה לה". כי אם אתה וציפי אחד, החיסרון של ציפי הוא החור שנפער בתוך המהות הפנימית שלך. גם אם בחוץ אתה מנהל מוצלח, כשבבית יש חיסרון, אתה, במהותך כגבר וכבעל, חסר.

וכאן טמון הסוד הגדול של הנישואין: כשאתה מניח את הנייד, מסתכל לציפי בעיניים, מקשיב לכאב שלה, עוטף אותה במילים של ביטחון, נוטל חלק מהמשא של הילדים, אתה לא רק "עוזר לה" ואתה לא "מוריד שפע" מלמעלה לאיזה אדם אחר שחסר לו.

בדיוק כמו משה רבנו, כשאתה משלים את החיסרון של אשתך ושל הילדים, אתה מרפא ובונה את עצמך מחדש. השמחה שחוזרת לפנים של אשתך, והשלווה שיורדת על הבית, הם הדברים היחידים שממלאים את החלק העמוק ביותר בנפש שלך. הם אלו שהופכים אותך, באמת, לאיש שלם.

חנה דיין hanna.tipul@gmail.com

לכל הטורים וליצירת קשר, לחצו כאן