"היו ימים שלא אכלתי כלום. בפנים הרגשתי שהכל בוער": מרים שמואלי על הימים האפלים – והמהפך

"כשהייתי בת 16, לראשונה לא שמרתי שבת", מספרת מרים שמואלי בכאב. היא לוקחת נשימה עמוקה, ומודה בכנות: "אי אפשר לתאר כמה זה היה קשה לי. הכרחתי את עצמי להקשיב לשירים בנגן בשבת, אחר כך אכלתי חלבי אחרי בשרי – אבל עשיתי את הכל מהר, מתוך תחושה שאני פשוט לא מסוגלת לעשות את זה. ידעתי שזה אסור, הרי כל החיים חינכו אותי אחרת, אבל דווקא בגלל זה הרגשתי צורך עצום לפרוץ את המחסום".

כדי להבין את גודל המהפך, כדאי לעצור לרגע ולחשוף ספוילר קצר: כיום מרים היא אישה שומרת מצוות, נשואה לבעל ירא שמיים ואמא לתינוק מתוק. היא מוזיקאית מחוננת, המופיעה ברחבי הארץ לפני מגוון של קהלים – חרדיות וחוזרות בתשובה, נערות בסיכון, ונשים בכל הגילים. היא גם מנהלת קהילת מייל גדולה, ומשפיעה בתחום המוזיקה.

אבל את השנים שבהן היטלטלה בין אמת לשקר, בתוך עולם רגשי סוער, היא לא מסוגלת ולא רוצה לשכוח. "אני משתפת בחוויות האלו לא מעט בהרצאות שלי", היא מספרת. "תמיד שואלים אותי: 'איך את מסוגלת לחשוף סיפור כל כך אישי?'. התשובה היא שזה באמת לא קל, אבל אני מאמינה שזה הצורך של הדור שלנו, ובנות חייבות לשמוע את הדברים. הלוואי שאצליח להציל אפילו נפש אחת, שאשמיע את המילה המדויקת במקום הנכון, ואהיה שליחה טובה למנוע מקרים דומים – כאלו שלמרבה הצער עלולים להסתיים בצורה שונה לחלוטין מהסיפור שלי".

ילדה של בית

מרים גדלה בבית חרדי קלאסי בבני ברק, ילדה שביעית במשפחה שבה חמש אחיות ואח לפניה. "אמא שלי התגוררה כילדה ברחוב רשב"ם, בבניין הסמוך לביתו של רבי חיים קנייבסקי זצ"ל – הכי קרוב למלכות, כמו שאומרים", היא משחזרת. "אמא ספגה המון קדושה מהרב והרבנית, והעבירה את המסר הזה לכולנו".

כבת הצעירה, זכתה מרים למלוא תשומת הלב המשפחתית. "תמיד דאגו שיהיה לי הכי טוב, לא הייתי צריכה לעזור או לנקות בבית. הרגשתי אהובה ומוערכת בכל רגע והייתי מפונקת מאוד. אבל כנראה שיש דברים שגם אהבה גדולה לא יכולה למנוע. בגיל חמש חוויתי פגיעה קשה וטראומטית, שהמשיכה ללוות אותי לאורך כל שנות הילדות, עד גיל 13 בערך. לא סיפרתי על כך לאיש ולא שיתפתי, אבל אני חושבת שכלפי חוץ היו נורות אזהרה שהבהבו.

"בכיתה ז' נורות האזהרה הפכו לסירנות של ממש", היא ממשיכה. "אמנם תמיד הייתי ילדה שובבה שאוהבת להצחיק את כולם ולא חוששת מכלום, בהמשך גם אובחנתי עם ADHD, אבל המורות אהבו אותי מאוד ולא הצקתי לאף אחת. אפילו עם המנהלת היו לי קשרים טובים, ותמיד סלחו לי כשחרגתי מהגבולות. אבל אז, בסיום כיתה ז', הגיעה ההתפרצות הראשונה – כשברחתי מהבית".

אילוסטרציה. בכיתה ז' נורות האזהרה הפכו לסירנות של ממש

הייתה לכך סיבה מוגדרת?

"עד היום אני לא יודעת להסביר זאת באופן מושכל. אני לא חושבת שההחלטה לברוח הגיעה מתוך מחשבה מתוכננת או הבנה עמוקה, פשוט הרגשתי שאני חייבת להתרחק כמה שיותר. הוריי איתרו את מקומי עוד באותו לילה. בחוכמתם הרבה הם בחרו שלא לבוא בעצמם ושלחו את המחנכת שלי מכיתה ז', דמות שמאוד הערכתי. לא הסכמתי לחזור הביתה, והמורה המיוחדת הזו אירחה אותי בביתה במשך שבועיים שלמים.

"היא עשתה הכל כדי להעניק לי את ההרגשה הטובה ביותר בעולם, ושימשה כאשת קשר שתיווכה ביני לבין ההורים, עד שלבסוף 'הסכמתי' לשוב הביתה – רק אחרי שורה של תנאים שהצבתי ומעין משא ומתן שניהלנו.

"חזרתי הביתה, והמשכתי להיות הילדה הכי אהובה בבית. גם הקשר המיוחד והקרוב שהיה לי עם אמא נשמר, אך בפנים הרגשתי שהכל בוער. משהו בי לא מצא מנוח, ורציתי שינוי. זה המקום לציין שבאותו זמן עברתי טיפול מקצועי שבו עיבדתי את מה שעבר עליי, אך עדיין הייתי שרויה תחת השפעת הטראומה. מכיוון שהדבר נודע לאנשים רבים בסביבה, הרגשתי שבכל מקום מסתכלים עליי, מרחמים ומדברים מאחורי גבי. הרגשתי שמשהו בתוכי כבה, ושמחת החיים שתמיד אפיינה אותי נעלמה".

גם בתקופות האפלות ביותר המשכתי לנגן

הידרדרות חדה

כלפי חוץ, המשיכה מרים לשחק את המשחק הקבוע, כאילו הכל טוב ונעים. כך היא התחילה את כיתה ט' בסמינר, כמו יתר חברותיה. "למדתי באחד הסמינרים הטובים ביותר בבני ברק", היא מספרת. "כלפי חוץ נראיתי בחורה כריזמטית ובעלת ביטחון עצמי גבוה. השתתפתי בכל התוכניות של הסמינר, ובכל פעם שהיה צורך לאלתר משהו על הבמה – העלו אותי. אבל המצב הפנימי שלי הלך והידרדר, עד שהגעתי להפרעות אכילה קשות. ההורים המסורים שלי שלחו אותי לטיפול, וזה עזר מעט, אבל עדיין חוויתי תחושות קשות מאוד כלפי אוכל. היו ימים שבהם כמעט לא אכלתי דבר. ירדתי 21 קילוגרמים בתוך חודשיים, עד שהגעתי למצב שבו אכלתי לחם רק בשבת. אפילו נזהרתי שלא לבלוע מים בזמן צחצוח שיניים, מחשש שזה יעורר אצלי את התיאבון".

מי שהצילה אותה באותם ימים הייתה רופאת משפחה ערנית, שפגשה אותה במקרה והציבה לה אולטימטום ברור: "אם תמשיכי לרדת במשקל, אשלח אותך מיד לאשפוז". האזהרה החד-משמעית הבהילה אותה מספיק כדי לגרום לה להתחיל לאכול מעט יותר.

"בכיתה י' הגיעה ההתמודדות הרוחנית", ממשיכה מרים. "בתחילה הרגשתי שאני מתחילה להיות פחות שמורה ופחות להקפיד על מצוות. השתדלתי לא לעשות זאת בפרהסיה ובטח שלא בבית, כדי לא לפגוע ברגשותיהם של ההורים שלי, שאני כל כך אוהבת. אבל ההידרדרות הייתה מהירה, כבר לא יכולתי להסתיר והכל התפרץ החוצה. אציין לשבחו של הסמינר, שעל אף שהנהלתו ידעה על מעשיי, הם נהגו באורך רוח ואפשרו לי לסיים את שנת הלימודים. לקראת סוף השנה החלו להתגלגל עליי שמועות קשות מאוד, על דברים שלא היו ולא נבראו. בשלב הזה כבר לא הייתי מסוגלת להישאר במסגרת. עזבתי הכל ויצאתי אל הרחוב, ומהר מאוד האנשים הרעים ביותר בשטח ידעו למצוא אותי.

"הייתי בסך הכל ילדה בת 16, מבית טוב ועם הורים מסורים, שהגיעה למקומות קשים ומורכבים. אבל דבר אחד אני חייבת להדגיש: גם כשמצאתי את עצמי בסיטואציות קשות מנשוא, עדיין האמנתי בליבי בבורא עולם. אהבתי אותו ודיברתי איתו כל הזמן. אני זוכרת את עצמי באחד הימים על גג של ג'יפ, במהלך נסיעת אקסטרים מסוכנת, מחפשת ריגושים, ויחד עם זאת מתפללת לקב"ה ומדברת איתו. אלו תחושות שליוו אותי לאורך כל השנים שבהן התרחקתי – היו בי כעס ורגשות לא פתורים, אך הרגשתי תמיד גם מחובקת. אגב, השיר הראשון שכתבתי היה על זה איך שכביכול אני מרגישה הכי נבגדת בעולם מה', אבל בעצם הוא היחיד שאוהב אותי ואני יכולה לפנות אליו".

היית בקשר עם ההורים באותה תקופה?

"כן, נשארנו בקשר, אך מטבע הדברים פחות ביקרתי בבית. ההורים מצידם ניסו להבין מה קורה ועירבו אנשי מקצוע ועסקנים. אבל אני כבר הייתי עמוק בפנים, רחוקה משם". 

רגע של אמת

במשך שלוש שנים עברה מרים התמודדות קשה מאוד. בחלק מהזמן היא עוד העבירה את שעות הבוקר במסגרות שונות, משתדלת ללמוד ולשרוד את השיעורים, אך בשעות הערב יצאה אל מחוזות קשים ומסוכנים. בתקופות מסוימות, גם המסגרת של שעות הבוקר כבר לא הייתה שם עבורה.

השינוי שעורר אותה חל, לדבריה, כשהוזמנה לנופש שבת שבו נערכו הרצאות שונות, אחת מהן הייתה של הרב אהרון לוי. "זו הייתה הרצאה מרתקת שבה הוא הוכיח את אמיתות קבלת התורה, והדברים חדרו עמוק לליבי", היא מסבירה. "היו לו כל כך הרבה הוכחות מהשטח ונתונים מוצקים, שזה לא אפשר לי להמשיך כרגיל.

"לאחר אותה שבת הסתובבתי במשך כמה ימים בתחושות מעורבות מאוד, אך המשכתי להידרדר. במשך תקופה מסוימת אפילו הצטרפתי לכת בעייתית מאוד ואף סחפתי אליה בנות נוספות. עברתי עוד חוויות מורכבות שנתנו בי את אותותיהן.

"באחד הימים עברתי גבול מסוים, שעד אז היווה עבורי קו אדום מוחלט. אני זוכרת שהתיישבתי בתחנה, ובאותו רגע פשוט רציתי להקיא את עצמי. לא הייתי מסוגלת לשאת יותר את השקר הזה. אמרתי לעצמי: 'שום תירוץ שבעולם לא יצדיק את מה שאת עושה'.

"אלו לא היו רגעים של ייאוש, אלא דווקא של אמונה שפתאום צמחה, של תקווה ושל רצון שהחל להתעורר בי, כי עד אז בכלל לא היה קיים אצלי רצון כלשהו, שלא לדבר על רצון רוחני. פתאום הרגשתי שאני חייבת להגן על עצמי מפני עצמי, ומשהו בי התחיל להילחם. התחושה הייתה: 'או שאת תופסת את עצמך בידיים ברגע זה, או שאת נדחפת החוצה, נופלת סופית ושוכחת לנצח מי את'.

אני זוכרת שהתיישבתי בתחנה, ובאותו רגע פשוט רציתי להקיא את עצמי

"זמן קצר לאחר מכן עבר עליי ערב קשה מאוד וגשום, שבו מצאתי את עצמי ברחוב – בלי אוכל, בלי כסף, בלי אף אדם קרוב. עזובה ונטושה, בתחושה המשפילה ביותר שיכולה להיות. באותו רגע קרה דבר שלא קרה כבר שנים: התחלתי לבכות לה', לדבר איתו ממש במודע ובאופן המוחשי ביותר. מצאתי את עצמי אומרת לו בדמעות: 'אני לא יודעת מה זה טוב, כי לא היה לי באמת טוב אף פעם בחיים. אבל אתה הרי מקור הטוב, כל כולך טוב, ואני מבינה שאם אני רוצה שיהיה לי טוב – אני חייבת להידבק בך'. הבנתי שעליי לייצר לעצמי את התנאים כדי להיות קרובה אליו. פתאום קיבלתי החלטה מודעת ומחושבת: 'מעכשיו אני פועלת כדי שיהיה לי טוב, ועוצרת את ההידרדרות'. החלטתי לעזור לעצמי ברמה המקצועית ביותר, בין אם דרך פסיכולוגים או כל בעל מקצוע אחר, העיקר לעלות על דרך המלך ולמצוא את החיים שאני באמת רוצה לחיות". 

"ידעתי שזה המבחן שלי"

מאז עברה מרים מהפך של ממש. "פתאום היה לי בשביל מה לקום בבוקר, פתאום הייתה לי מטרה. החלטתי שאני בונה את החיים שלי מחדש, ממש מאפס, ועשיתי זאת צעד אחר צעד. זה לא תמיד היה קל, היו גם נפילות ואנשים מהעבר שניסו ליצור קשר ולהחזיר אותי לאחור, אבל בזמנים כאלו ידעתי להגיד לעצמי: 'זה המבחן שלך. אם לא תעמדי בהתחייבות לעצמך, לא יהיה לך שום סיכוי לצאת מזה'. פשוט אזרתי אומץ, הרמתי את הראש ואמרתי 'לא'.

"את ה'לא' הזה למדתי להגיד גם לעצמי – למציאות החיים שרדפה אחריי אך לא באמת רציתי בה, לפחדים, למחשבות, לחרדות, לדמיונות, וגם לנחיתות וחוסר הערך העצמי. בהמשך למדתי להעביר את ה'לא' גם למקומות רוחניים – לעצלות, ליצר הרע, ואפילו לקיצוניות ברוחניות, שגם ממנה צריך להיזהר. כיום אני יודעת שרק כשלומדים להגיד 'לא' לרע, אפשר לעבור להגיד 'כן' לטוב, וזה בדיוק היה השלב הבא בהתקדמות שלי. עד היום אני לא מתקרבת לכל מה שהיה קשור לעולם ההוא, אפילו לא בצחוק. יש לי חיים חדשים, ברוך ה', ובחרתי בהם מתוך מודעות ותבונה".

גם בתקופות האפלות ביותר המשכתי לנגן. מרים שמואלי

ומה את עושה כיום?

מרים עוצרת לרגע, ומציינת שבתוך תהליך השיקום והבנייה מחדש, המוזיקה תפסה את המקום המרכזי ביותר בחייה, והיא זו שעזרה לה להשאיר את הראש מעל פני המים במשך כל השנים. "כבר בכיתה ח' גיליתי לראשונה שאני יודעת לנגן לפי שמיעה. בעקבות הגילוי הייתי מנגנת המון, שרה ומלחינה. אמא שלי שלחה אותי ללמוד נגינה אצל המורה הטובה ביותר בתחום, ולמדתי אצלה ביסודיות במשך שלוש וחצי שנים. בהמשך למדתי פיתוח קול והתחלתי להלחין בצורה מקצועית. לאורך השנים יצא לי להופיע לא מעט עם הפסנתר והשירים שלי, וגם בתקופות האפלות ביותר המשכתי לנגן. הרגשתי שדרך המוזיקה אני מדברת עם עצמי, ובשלב מאוחר יותר הבנתי שבעצם דיברתי עם ה'".

היא פנתה ללימודי תואר במוזיקה, פתחה אולפן הקלטות מקצועי, וכיום היא עוסקת בתחום סביב השעון – מקליטה, שרה ומופיעה. "הדבר המדהים ביותר הוא שגם בעלי עבר מסלול דומה – גם הוא עזב בשלב מסוים את הישיבה וחיפש כיוונים שונים, עד שלבסוף שב ומצא את מקומו המדויק. ואז הגיע השידוך שלנו – בהשגחה פרטית שמרגשת אותי עד עכשיו.

"בכל פעם מחדש כשאני מספרת את הסיפור שלי אני מתרגשת", היא מסיימת. "הוא ממחיש לי עד כמה שבכל מקום שנמצאים אסור אף פעם להתייאש. הקב"ה הוא אבא רחמן שמרחם עלינו תמיד, ודואג לכך שיהיה לנו טוב".