רבי משה קורדובירו: עובדות וציטוטים מרתקים, במלאת 456 שנה לפטירתו

היום (רביעי), כ"ג בתמוז, חל יום ההילולה ה-456 לפטירתו של רבי משה קורדובירו. הרמ"ק היה מחשובי מקובלי צפת במאה ה-16, ומוצא משפחתו מהעיר קורדובה שבספרד. את תורתו למד בצפת; הוא היה תלמיד של רבי יוסף קארו, אצלו למד את תורת הנגלה, ואת תורת הנסתר למד אצל גיסו המקובל האלוקי המשורר רבי שלמה אלקבץ. כן קיבל סמיכה מרבי יעקב בירב.

מספר שנים לאחר נישואיו, פתח הרמ"ק ישיבה בה לימד תלמידים רבים שהיו לגדולי ישראל. מתלמידיו הגדולים היו רבי חיים ויטאל, רבי אליהו די וידאש בעל ה'ראשית חכמה', רבי אברהם גלאנטי ועוד.

לפני פטירתו שאלו אותו תלמידיו מי ימשיך את דרכו ויעמוד בראשות חבורת המקובלים בצפת. ענה להם: מי שיראה אחר פטירתי עמוד אש הולך לפני מיטתי. בעת מסע ההלווייה דיברו תלמידיו על מקום הקבורה ונתחבטו בדבר, החווה להם רבי יצחק לוריא אשכנזי, האר"י הקדוש, בידו לעבר מקום מסוים באומרו שעמוד האש הולך לשם. כך נודע לתלמידיו כי האר"י הקדוש יעמוד מעתה בראשות החבורה הקדושה.

רבי משה קורדובירו נפטר בכ"ג תמוז ש"ל, בהיותו בן 48 שנה בלבד, ונטמן בבית העלמין העתיק בצפת.

מתלמידיו:

• רבי אברהם גאלאנטי.
• רבי מרדכי דאטו – משורר ומקובל איטלקי.
• רבי אליהו די וידאש – ממקובלי צפת, מחבר הספר "ראשית חכמה".
• הרמ"ע מפאנו הוא מנחם עזריה מפאנו, בעל ספר "פלח הרמון".
• רבי משה מרומי, בעל ספר "שערי גן עדן".

ספריו:

במהלך חייו הקצרים הוציא לאור עולם ספרים רבים מאוד:

• אילימה רבתי - ביאורים בקבלה.
• שיעור קומה - ביאור מקדים לחלקים של האידרות בזוהר, ופירוש מאמרים בזוהר העוסקים בשיעור קומה.
• אור יקר - פירוש על חלקי הזוהר השונים וספר יצירה. סיים את כתיבתו בשנת ה'שכ"ג.
• תומר דבורה - אחד משבעים התמרים שבספר ”אילימה רבתי“ שהוא ספר הקדמה לחכמת הקבלה. ואף שגם ספר ”תומר דבורה“ מבוסס על סתרי תורת הזוהר, מכל מקום הוא גם ספר מוסר במעלת המידות והליכה בדרכיו יתברך, ומשמש כספר מוסר יסודי לכל שוחרי תורה ומוסר.
• פרדס רימונים - ביאור עיקרי שיטתו של הרמ"ק, בעל ל"ב שערים.
• אור נערב - קונטרס הנחלק לשבעה חלקים העוסק במעלת לימוד הקבלה.
• ספר גירושין - חידושים שנתגלו לו כשהיה מתבודד מחוץ לביתו.
• תפילה למשה - פירוש על סידור התפילה.
• זבחי שלמים - על סדר עבודת יום הכיפורים.

על חשיבות לימוד הספר "תומר דבורה" ניתן ללמוד מהדברים שכתב השל"ה הקדוש בהקדמתו לספר: ”וכל מי שרגיל בספר הזה ואומר אותו בכל שבוע או בכל חודש - מובטח לו שהוא בן עולם הבא".

10 ציטוטים מספר המוסר "תומר דבורה":

1. "ראוי שירצה בכשרות חברו ולא ידבר בגנותו כלל ולא ירצה בו כדרך שאין הקדוש ברוך הוא רוצה בגנותנו ולא בצערנו מטעם הקירבה, אף הוא לא ירצה בגנות חברו ולא בצערו ולא בקלקולו וירע לו ממנו כאילו הוא ממש היה שרוי באותו צער או באותו טובה".

הסבר: האדם נדרש לפתח שותפות רגשית אמיתית עם הזולת. כשם שהקב"ה חפץ בטובתנו ואינו שש בצרתנו, כך עלינו לשמוח בהצלחת חברנו ולהצטער בצערו באופן מוחשי, כאילו מדובר בטובתנו או בצרתנו שלנו.

2. "זו מידה ראויה לאדם להתנהג בה על חברו, אפילו שהוא רשאי להוכיח בייסורים את חברו או את בניו והם מתייסרים - לא מפני זה ירבה תוכחתו ולא יחזיק כעסו אפילו שכעס, אלא יבטלנו ולא יחזיק לעד אפו... אלא מצווה לקרב אותו באהבה אולי יועיל בדרך זו והיינו ממש מידה זו לא החזיק לעד אפו". 

הסבר: גם כאשר התורה מתירה לאדם לכעוס או להוכיח, אין להפוך את הכעס לטינה קבועה. המטרה היא תמיד לשרש את החטא ולא את החוטא, ולנסות לקרב את השני באהבה מתוך תקווה שזה יועיל.

3. "הנה אין הקדוש ברוך הוא מתנהג כמידת בשר ודם, שאם הכעיסו חברו כשהוא מתרצה עמו מתרצה מעט לא כאהבה הקודמת. אבל אם חטא אדם ועשה תשובה, מעלתו יותר גדולה עם הקדוש ברוך הוא".

הסבר: בני אדם נוטים לשמור משקעים גם לאחר סליחה. אצל הקב"ה, לעומת זאת, כאשר אדם עושה תשובה כנה, מעלתו ואהבתו אצל הבורא גדלות ומתעלות אף מעבר למה שהיו לפני החטא.

4. "כך האדם צריך להתנהג עם חברו: לא יהיה נוטר איבה מהכעס הקודם, אלא כשיקרא שחברו מבקש אהבתו יהיה לו במדרגת רחמים ואהבה יותר ויותר מקודם". 

הסבר: יישום מידת הסלחנות האלוקית בין אדם לחברו - אם חברך פגע בך ועכשיו הוא מבקש את קרבתך וסליחתך, אל תשמור טינה, אלא הפוך את ליבך אליו ברחמים ובאהבה גדולה עוד יותר מבעבר.

5. "אין הקדוש ברוך הוא אומר עשה ארבעים מצוות ועשר עבירות נשארו שלשים מצוות וילכו עשר בעשר, חס ושלום. אלא אפילו צדיק גמור ועשה עבירה אחת - דומה לפניו כאילו שרף את התורה עד שירצה חובו ואחר כך יקבל שכר כל מצוותיו. וזה חסד גדול שעושה הקדוש ברוך הוא עם הצדיקים, שאינו מנכה מפני שהמצוות חשובות מאוד ומתעלות עד לפניו יתברך, והאיך ינכה מהן בשביל העבירות כי שכר העבירה הוא מחלק הגיהנם – מהנבזה, והמצוות שכרן מהנכבד זיו שכינה, האיך ינכה אלו בצד אלו אלא הקדוש ברוך הוא גובה חוב העבירות ומשכיר שכר כל המצוות". 

הסבר: הקב"ה מנהיג את עולמו בצדק מוחלט ואינו "מנכה" חובות כנגד זכויות. המצוות הן בעלות ערך נצחי ועצום, ואי אפשר לבטלן בגלל עבירה. הבורא נותן שכר מלא על כל מצווה, וגובה חוב בנפרד על העבירה - וזהו חסד גדול עם הצדיקים שזכויותיהם אינן נפגעות.

6. "ירגיל עצמו בשני דברים: האחד הוא לכבד כל הנבראים כולם, אחר שיכיר מעלת הבורא אשר יצר האדם בחוכמה, וכן כל הנבראים חוכמת היוצר בהם, ויראה בעצמו שהרי הם נכבדים מאוד מאוד, שנטפל יוצר הכול החכם הנעלה על כל בבריאתם, ואילו יבזה אותם ח"ו נוגע בכבוד יוצרם. והרי זה ידמה אל חכם צורף, עשה כלי בחכמה גדולה והראה מעשיהו אל בני אדם, והתחיל אחד מהם לגנותו ולבזותו, כמה יגיע מהכעס אל החכם ההוא מפני שמבזין חוכמתו בהיותם מבזים מעשה ידיו. ואף הקב"ה ירע בעיניו אם יבזו שום בריה מבריותיו, וזה שכתוב: 'מה רבו מעשיך ה''. לא אמר 'גדלו' אלא 'רבו' לשון 'רב ביתו' חשובים מאד, 'כולם בחוכמה עשית', ואחר שנטפלה חוכמתך בהם רבו וגדלו מעשיך, וראוי לאדם להתבונן מתוכם חכמה לא ביזיון. השני ירגיל עצמו להכניס אהבת בני אדם בליבו, ואפילו הרשעים, כאילו היו אחיו ויותר מזה, עד שיקבע בליבו אהבת בני אדם כולם, ואפילו הרשעים יאהב אותם בליבו, ויאמר, מי יתן ויהיו אלו צדיקים שבים בתשובה ויהיו כולם גדולים ורצויים למקום".

הסבר: כל נברא נעשה בחכמה אלוקית. מי שמבזה בריה כלשהי, הרי הוא פוגע ישירות בכבודו של האומן שיצר אותה - הקב"ה. לכן יש להרגיל את הלב לכבד את כולם, ולהתפלל בליבנו שאפילו הרשעים יזכו לשוב בתשובה.

7. "צריך האדם להיות עיניו פקוחות על הנהגת עם ה' להועילם, ומחשבותיו תהיינה לקרב הנידחים ולחשוב עליהם מחשבות טובות, כמו שהשכל חושב תועלת הנמצא כולו, כך יחשוב הוא תועלת החברים ויתייעץ עצות טובות עם ה' ועם עמו בפרט ובכלל, והיוצא מההנהגה הטובה ינהלהו אל ההנהגה הישרה ויהיה לו כמו שכל ומחשבה לנהגו ולנהלו אל המנהג הטוב והיושר".

הסבר: האדם צריך לפעול בעולם כמו השכל המנווט את הגוף - להביט תמיד כיצד להועיל לכלל ולפרט, לחשוב מחשבות טובות על עם ה', ולמצוא דרכים נבונות לקרב את הנידחים והטועים אל הדרך הישרה.

8. "צריך להיות רחמיו פרושים על כל הנבראים, לא יבזם ולא יאבדם. שהרי החוכמה העליונה היא פרושה על כל הנבראים דומם וצומח וחי ומדבר. ומטעם זה הוזהרנו מביזוי אוכלים. ועל דבר זה ראוי, שכמו שהחוכמה העליונה אינה מבזה שום נמצא והכל נעשה משם כדכתיב 'כולם בחוכמה עשית', כן יהיה רחמי האדם על כל מעשיו יתברך. ומטעם זה היה עונש רבינו הקדוש ע"י שלא חס על בן הבקר שהיה מתחבא אצלו ואמר לו 'זיל לכך נוצרת' באו לו ייסורין, שהם מצד הדין שהרי הרחמים מגינים על הדין, וכאשר רחים על החולדה ואמר 'ורחמיו על כל מעשיו' כתיב, ניצול מן הדין מפני שפירש אור החכמה עליו ונסתלקו הייסורים. ועל דרך זה לא יבזה בשום נמצא מן הנמצאים שכולם בחכמה ולא יעקור הצומח אלא לצורך, ולא ימית הבעל חי אלא לצורך, ויברור להם מיתה יפה בסכין בדוקה לרחם כל מה שאפשר. זה הכלל: החמלה על כל הנמצאים שלא לחבלם תלויה בחוכמה, זולתי להעלותם ממעלה אל מעלה, מצומח לחי, מחי למדבר שאז מותר לעקור הצומח ולהמית החי - לחוב על מנת לזכות".

הסבר: מכיוון שהחוכמה האלוקית מחייה את הכול - מדומם ועד מדבר - אסור לאדם להשחית או לבזות דבר ללא צורך, כגון עקירת צמח או פגיעה בבעל חיים שלא לצורך הכרחי. הרמ"ק מביא כדוגמה את ייסוריו של רבי יהודה הנשיא שנבעו מחוסר רחמים על עגל, וחלפו רק כאשר ריחם על חולדה.

9. "מי שמהרהר תשובה כל ימיו גורם שתאיר הבינה בכל ימיו ונמצאו כל ימיו בתשובה דהיינו לכלול עצמו בבינה שהיא תשובה וימי חייו מעוטרים בסוד התשובה העליונה".

הסבר: התשובה אינה אירוע חד-פעמי אלא מצב תודעתי קבוע. מי שמחזיק במחשבת תשובה תמידית, מחבר את חייו אל ספירת ה"בינה", ובכך כל ימי חייו הופכים למקשה אחת של קדושה והתעלות.

10. "עיקר כניסת האדם אל סוד החסד הוא לאהוב את ה' תכלית אהבה שלא יניח עבודתו לשום סיבה מפני שאין דבר נאהב אצלו כלל לערך אהבתו יתברך, ולזה יתקן תחילה צרכי עבודתו ואחר כך המותר יהיה לשאר הצרכים, ותהיה האהבה הזאת תקועה בליבו בין יקבל טובות מאת הקב"ה ובין יקבל ייסורין ותוכחות יחשבם לאהבה לו".

הסבר: מהותה של אהבת ה' המוחלטת. האדם נדרש לשים את עבודת הבורא בראש מעייניו ורק לאחר מכן לפנות לשאר צרכיו. אהבה זו צריכה להיות יציבה ואיתנה לחלוטין - הן בזמנים של שפע וטובה והן בזמנים של קושי וייסורים, מתוך הבנה שהכול מגיע מאהבתו יתברך אלינו.