הרב ירון אשכנזי במקבץ שו"תים בנושא לימוד תורה בהרהור

מצוות לימוד תורה בהרהור (סימן מ"ז סעיף ד')

כתב הבן איש חי (שנה ראשונה, חיי שרה, י"א): "אין לחלוץ התפילין עד שילמוד בהם תחילה". האם מקיימים עניין זה אף בלימוד תורה על ידי הרהור?

תשובה

מסתבר שניתן לקיים את דברי הבן איש חי הללו על ידי הרהור, היות ומקיימים מצות תלמוד תורה אף באופן זה (בשולחן ערוך (סימן מ"ז סעיף ד') כתב שהמהרהר בדברי תורה אינו מברך ברכות התורה. ובביאור הגר"א (שם ד"ה וה"ה) תמה על דבריו, שהלא מצות תלמוד תורה מתקיימת אף בהרהור, וכמו שכתוב "והגית בו יומם ולילה", ולשון הגיון הוא בלב, כמו שנאמר "והגיון לבי".

ובבאור הלכה (שם ד"ה המהרהר) כתב לבאר דעת הגר"א, שאף הוא מודה שהרהור אינו כדבור, ומכל מקום את מצות תלמוד תורה מקיימים אף על ידי מחשבה.

ובערוך השולחן (שם ס"י) כתב שאף השולחן ערוך מודה שמקיימים מצות תלמוד תורה בהרהור, ורק הוא סובר שהיות ועיקר מצות תלמוד תורה היא בפה [וכפי שהביא שם ממקורות רבים], על כן לא תקנו ברכה אלא בלימוד בפה, ולא בלימוד ע"י הרהור.

ולפי זה מסתבר שאף בכדי לקיים דברי הבן איש חי, ניתן לעשות זאת בהרהור, היות ומקיימים בכך מצוות תלמוד תורה לדברי כל הפוסקים).

"שפתותיו דובבות בקבר" (סימן מ"ז סעיף ד')

הלומד בהרהור את תורתו של אדם שנפטר מן העולם, האם שפתותיו של הנפטר דובבות בקבר?

תשובה

מסתבר שמעלה זו אינה אלא כשמוציא בפיו ממש, ולא על ידי הרהור. ומכל מקום, על ידי כתיבת חידושיו יש מעלה זו, משום שכתיבה נחשבת לדיבור ממש (בגמרא מסכת יבמות (צו ע"ב) נאמר: "כל ת"ח שאומרים דבר שמועה מפיו בעולם הזה, שפתותיו דובבות בקבר". ופירש"י (שם צז ע"א) ששפתותיו דובבות ממש, וז"ל: "שיהיו שפתי נעות בקבר כאילו אני חי", וכן פירשו התוספות (שם צו ע"ב, ד"ה אגורה): "שפתותיו נעות בקבר כאילו מדברות, נמצא שבשעה אחת דר בשני עולמים".

ובשו"ת משנת יוסף (ליברמן; ח"ח סימן ק"י) כתב דזהו קצת תימא, דבשלמא אותם צדיקים שנשארו שלמים בגופם, אפשר לומר ששפתותיהם נעות בקבר ממש, אבל מה נעשה לקדושים אשר בארץ כמו רבי חנינא בן תרדיון שנשרף על קידוש ה', וכמוהו אלפים ורבבות, ולא נשאר מהם לא גוף ולא עצמות חוץ מעצם הלוז? ולכן נוקט דאפשר שלא על השפתיים הגשמיים ממש אמרו, אלא שלנשמה יש לבוש רוחני כמו הגוף בעולם הזה, והשפתיים הרוחניות הללו, שנמצאות בגן עדן, דובבות ונעות.

ויש לדון כאשר אדם לומד בהרהור, או על ידי כתיבה, האם על ידי זה מדובב את שפתי החכם בקבר או לא. ונראה שיש לפשוט זאת מהלכות ברכת התורה (סימן מ"ז סעיף ד'), שפסק השולחן ערוך שהמהרהר בדברי תורה אין צריך לברך, וכתב שם הגר"א שיש ב' אופנים בלימוד התורה, האופן האחד הוא להגות בתורה על ידי עיון, וזה מתקיים גם בהרהור, והאופן השני, וזו המצווה העיקרית, לדבר בדברי תורה ולהוציאם מהפה. ואף שגם ההרהור בדברי תורה הוא מצווה, מכל מקום עיקר המצווה הוא לדבר בפה. וכ"פ בערוך השולחן (שם סעיף י').

ועפ"ז כתב בשו"ת משנת יוסף (שם) שמי שרוצה לנענע שפתי החכם בקבר צריך להוציא בפיו ממש, ולא מספיק רק להגות בתורה, ואפשר דאף לשיטת הרמב"ם דהרהור כדיבור דמי, בנידון דידן צריך להוציא בשפתיו. וכ"פ בשו"ת יד בתשובה (ח"א סימן י:ט, 20) ובספר דבר ההלכה (פרק י', ט'), והביא שכן כתב בספר שער המלך על תהילים, דעיון בספר אינו פועל בחכם, וכדמשמע לשון בקשתו של דוד המלך ש"יאמרו" משמו בבתי כנסיות ובבתי מדרשות.

וכן משמע מדברי השטמ"ק (שם) שהביא בשם הירושלמי שכיוון שאומרים דבר הלכה מפיהם, שפתותיהן מרחשות "עמהן" בקבר. ובפרט לפי מה ביאר המהרש"א בחידושי אגדות (יבמות צז ע"א) כוונת דברי חז"ל באומרם "שפתותיו דובבות בקבר", שאין הכוונה על שפתי הגוף, שהרי הגוף נרקב לאחר המוות, אלא הכוונה היא לנפש, שנפשו של אדם נשארת בקבר כדמות האדם בחייו, ונקשרת עם רוחו בגן עדן התחתון ועם נשמתו בגן עדן העליון. ע"כ. כלומר, שכח הדיבור הזה מעורר את כח הדיבור שהיה בזמן שאמר דברי תורה אלו. נמצא א"כ שצריך שיהיה כח דיבור שיעורר את הדיבור העליון. וכ"כ בספר מאור למלך (פתיחה עמ' 15) וכוכבי בוקר (שטרן; על מסכת בכורות עמ' רצ"ז), ועוד.

ומכל מקום, אם כותב את דברי תורתו של החכם, נראה שיש בכך את המעלה של "שפתותיו דובבות בקבר", דהא להלכה נקטינן שהכותב דברי תורה חייב לברך ברכות התורה, דנחשב כדיבור, והכי נמי לעניינינו).

לרכישת הספר "הלכה למעשה" מאת הרה"ג ירון אשכנזי, לחצו כאן.