הסוד הגדול של היהדות: לא חוזה עבודה - אלא קשר של אהבה

האם היהדות היא מערכת של מצוות, או סיפור של קשר ואהבה? הרב שמשון פינקוס זצ"ל, בהקדמתו לספר "תפארת תורה", נוגע באחד היסודות העמוקים והחשובים ביותר של חוויית עבודת ה' ביהדות. הוא מציע מהפך תודעתי של ממש: המעבר מתפיסה "משפטית" או "עסקית" של הדת, לתפיסה קיומית, חווייתית ורוחנית המושתתת על קשר פנימי של אהבה ודבקות.

התורה מבארת לנו את מהות הקשר בין הקדוש ברוך הוא לעם ישראל: "אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים, ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי" (שמות יט, ד).

מהות היהדות היא כריתת ברית עמוקה עם ה' יתברך, בדומה לקשר הנישואין. הנישואין אינם חוזה עבודה תועלתי המגדיר חובות טכניות ומטלות הדדיות של ניקיון, מזונות ותכשיטים. באופן דומה, מי שרואה בקשר עם הבורא "הסכם העסקה", שבו אנו מבצעים מצוות והוא בתמורה מספק לנו חיים ופרנסה, מחמיץ לחלוטין את העומק הפנימי והלב הפועם של היהדות.

מתוך כך, מתבהרת תכליתו האמיתית של היהודי בעולם הזה. רבים טועים לחשוב שהאדם נמצא כאן כדי לחיות חיים טובים ומאושרים; ומאחר שכל השפע נמצא בידיו של ריבונו של עולם, הם מסיקים שעליהם ללמוד תורה ולקיים מצוות כאמצעי להשגת אותם חיים נוחים. גישה תועלתנית זו היא ההיפך המוחלט של מהות היהדות.

מי שחי את חייו בתחושה שהמטרה היא רק לאכול, לשתות, לשמור על הבריאות ולרוות נחת יהודי מהילדים, והמצוות הן רק הדרך להבטיח את השפע הזה בעולם הזה ובעולם הבא - שכח את העיקר. היהדות, חשוב לזכור, היא ברית אהבה נצחית, וכל מהות החיים עלי אדמות היא ההזדמנות להיות קרובים לה' יתברך, לצעוד עימו יד ביד ולנהל איתו חיים משותפים בכל רגע ורגע. זה תפקידו של האדם בעולם הזה.

בית משותף

למרבה הפלא, בכל ההבטחות שהבטיח הקב"ה לאבות מוזכר רק נושא אחד ויחיד - הבטחת ארץ ישראל.

• בברית הראשונה, ברית בין הבתרים: "ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמור לזרעך נתתי את הארץ הזאת".
• בברית מילה: "והקמותי את בריתי ביני ובינך ובין זרעך אחריך לדורותם לברית עולם להיות לך לאלוקים ולזרעך אחריך. ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך את כל ארץ כנען לאחוזת עולם והייתי להם לאלוקים".
• בהבטחה ליצחק: "גור בארץ הזאת ואהיה עמך ואברכך כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל והקמותי את השבועה אשר נשבעתי לאברהם אביך".
• ליעקב: "והנה ה' ניצב עליו ויאמר אני ה' אלוקי אברהם אביך ואלוקי יצחק הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך".
• למשה בסנה: "וארד להצילו מיד מצרים ולהעלותו מן הארץ ההיא אל ארץ טובה ורחבה אל ארץ זבת חלב ודבש".

לכאורה זה פלא גדול. מדוע לא הזכיר ה' את עיקר העיקרים – התורה? וכי העיקר הוא ארץ ישראל?! אנחנו כבר אלפיים שנה דבקים בה' יתברך גם בלי ארץ ישראל, ואילו רגע אחד בלי תורה יגרום לכריתת הברית בינינו לבין ה' יתברך. אם כן, מדוע ארץ ישראל מוזכרת כל כך הרבה בתורה?

יש להבין כי ארץ ישראל היא המרחב הפיזי של המפגש. כפי שחתן וכלה אינם מתחתנים בשביל הקירות של הבית, אך הם זקוקים לבית כדי לחיות יחד, כך ארץ ישראל היא "הבית המשותף" שבו הקב"ה ועם ישראל מקיימים חיי שותפות יום-יומיים. הדגשת הארץ בתורה נועדה להבהיר שמטרת הברית היא חיים משותפים וקירבה, ולא רק מערכת של לימוד או חוקים.

הצורה היסודית של היהודי הוא שלוש תפילות ומאה ברכות. לא כולם מתמידים בלימוד, אבל כל יהודי נכנס לבית הכנסת, מתפלל, ומברך על מזונו – ממש כמו זוג בבית, שתמיד יש שיחה ותקשורת ביניהם.

"ואביא אתכם אלי"

כאשר כורת ה' ברית עם עם ישראל, הוא פותח כך: "אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים". בכריתת ברית, הדבר היסודי ביותר שאישה רוצה לדעת הוא, האם אכפת לבעלי ממני, אולי איני שווה אצלו? 

כך אמר הקב"ה: הנה כל העולם שלי יתברך. אמנם יש גם רעות, תאונות, מחלות ואסונות, אבל יש גדר לדברים. האם קרה פעם לאיזו מדינה שכל המים הפכו לדם?! והנה במצרים קרה דבר שלא קרה מעולם, המים הפכו לדם! האם קרה פעם שהקב"ה הביא על איזו מדינה מכה של צפרדעים, או שכל עפרה הפך כינים?! האם ראיתם ערוב בתוך מדינה מאוכלסת?! הרי כל זה חוץ מגדר הטבע, כביכול "הוציאו אותי מהכלים", עשיתי דברים שמעולם לא עשיתי אותם, ולמה? מפני שנגעו בכם, ומי שנוגע בעם ישראל לרעה – כנוגע בבבת העין של מעלה.

כלומר, יציאת מצרים ועשר המכות אינן רק מופע של כוח או עונש למצרים, אלא "הצהרת אהבה" של הקב"ה לעמו. השינוי בסדרי הטבע מוכיח, כביכול, עד כמה עם ישראל יקר לפניו - כמו אב שיעשה הכל כדי להציל את בנו.

זו הפתיחה של כריתת הברית. אומר הקב"ה: אתם ראיתם כמה שאכפת לי מכם. בורא עולם מבקש שלעולם לא תאמרו כלפי מעלה – וכי אכפת לו? אכן, אכפת לו ואכפת לו, מכל יהודי ויהודי, כביכול עד עומק נפשו – וזו ה"אלף" של היהדות.

"ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי" - במילים אלו טמונה מהות הברית כולה. לא מערכת של שכר ועונש, לא עסקה של תן וקח, אלא הזמנה אל קרבה. הקב"ה אינו מבקש רק שנקיים את מצוותיו, אלא שנחיה עמו חיים של קשר, אהבה ודבקות.

אך כל קשר זקוק לגשר המחבר בין שני הצדדים. הגשר הזה הוא התורה. באמצעות לימודה, הבנתה וקיומה, זוכה האדם להתחבר אל רצון ה' ואל נוכחותו בחייו. התורה היא נקודת המפגש שבין הבורא לנברא. ככל שיהודי מעמיק יותר בתורה, כך הוא מעמיק את הקשר עם הקב"ה. משום כך נקראת התורה נשמת החיים היהודיים ותכליתם. היא אינה רק הדרך לחיות כיהודי - היא הדרך להיות קרוב לה'.

התורה, המצוות וכל עבודת ה' מכוונות אל אותה מטרה שעליה הכריז הקב"ה עוד לפני מתן תורה: "ואביא אתכם אלי". המטרה היא הדבקות והקרבה אל נותן התורה, ונחיה בעולם הזה חיים של אהבה משותפת.

גישתו של הרב פינקוס משנה לחלוטין את הדרך שבה אדם ניגש לחיי היום-יום היהודיים. מאה ברכות בכל יום, שלוש תפילות, שמירת שבת, לימוד תורה ותרי"ג מצוות - כל אלו מפסיקים להיות "רשימת מטלות" שיש לבצע, והופכים להיות דרכי תקשורת בתוך קשר חי ונושם.

במקום לשאול "מה יוצא לי מזה?" או "ממה אני ניצל?", התפיסה של הרב פינקוס מזמינה את היהודי לשאול: "איך אני מעמיק את הקשר שלי עם נותן התורה היום?". המצוות הן הגשר, אך המטרה היא 120 שנה של אהבה, דבקות וקשר אמיץ בין הבורא לברואיו.