ארון הברית מגיע לירושלים: ביאור פרק ו' בספר שמואל ב'

תקציר הפרק

העלאת ארון ה' מבית אבינדב: אחרי שדוד מכתיר את ירושלים בתור עיר הבירה של הממלכה ובונה בה את ביתו, הוא מעוניין להעלות אליה את ארון ה'. הוא ואנשיו לוקחים עגלה חדשה, ומעלים בעזרתה את ארון ברית ה'. כולם שמחים וצוהלים: "וְדָוִד וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל מְשַׂחֲקִים לִפְנֵי ה' בְּכֹל עֲצֵי בְרוֹשִׁים וּבְכִנֹּרוֹת וּבִנְבָלִים וּבְתֻפִּים וּבִמְנַעַנְעִים וּבְצֶלְצֱלִים".

עוזה - מעשהו וגורלו: הדברים לא מתנהלים כמתוכנן. עוזה נוגע בארון ה' כדי שלא ייפול, ונענש במוות מיידי: "וַיִּחַר אַף ה' בְּעֻזָּה וַיַּכֵּהוּ שָׁם הָאֱ-לֹהִים עַל הַשַּׁל וַיָּמָת שָׁם עִם אֲרוֹן הָאֱ-לֹהִים". המוות של עוזה עוצר את החגיגות ואת העלאת ארון ה', אשר עובר לבית עובד אדום הגתי למשך שלושה חודשים.

העלאת ארון ה' מבית עובד אדום: לאחר שלושה חודשים שבהם ארון ה' השרה ברכה בבית עובד אדום, דוד וכל ישראל חוזרים להעלות את ארון ה' לירושלים. דוד מכין אוהל מיוחד לארון ה', ושם הוא מניח אותו. לאחר מכן עם ישראל עורך חגיגה גדולה, שכוללת קורבנות ואכילת לחם.

מיכל - מעשה וגורלה: אך אשה אחת איננה שותפה לשמחה - מיכל בת שאול, אשת דוד. מיכל רואה את דוד "מְפַזֵּז וּמְכַרְכֵּר", והיא בזה לו. כשדוד מגיע הביתה היא מטיחה בו את כל מה ששמרה בבטן: "מַה נִּכְבַּד הַיּוֹם מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר נִגְלָה הַיּוֹם לְעֵינֵי אַמְהוֹת עֲבָדָיו כְּהִגָּלוֹת נִגְלוֹת אַחַד הָרֵקִים". דוד משיב למיכל ומזכיר את בית אביה: "לִפְנֵי ה' אֲשֶׁר בָּחַר בִּי מֵאָבִיךְ וּמִכָּל בֵּיתוֹ... וּנְקַלֹּתִי עוֹד מִזֹּאת וְהָיִיתִי שָׁפָל בְּעֵינָי וְעִם הָאֲמָהוֹת אֲשֶׁר אָמַרְתְּ עִמָּם אִכָּבֵדָה". בעקבות סיפור זה, למיכל לא היה ילד עד יום מותה.

הפרק המלא

(א) וַיֹּסֶף עוֹד דָּוִד אֶת כׇּל בָּחוּר בְּיִשְׂרָאֵל שְׁלֹשִׁים אָלֶף.

(ב) וַיָּקׇם וַיֵּלֶךְ דָּוִד וְכׇל הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ מִבַּעֲלֵי יְהוּדָה לְהַעֲלוֹת מִשָּׁם אֵת אֲרוֹן הָאֱלֹוקים אֲשֶׁר נִקְרָא שֵׁם שֵׁם ה' צבקות יֹשֵׁב הַכְּרֻבִים עָלָיו.

(ג) וַיַּרְכִּבוּ אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹוקים אֶל עֲגָלָה חֲדָשָׁה וַיִּשָּׂאֻהוּ מִבֵּית אֲבִינָדָב אֲשֶׁר בַּגִּבְעָה וְעֻזָּא וְאַחְיוֹ בְּנֵי אֲבִינָדָב נֹהֲגִים אֶת הָעֲגָלָה חֲדָשָׁה.

(ד) וַיִּשָּׂאֻהוּ מִבֵּית אֲבִינָדָב אֲשֶׁר בַּגִּבְעָה עִם אֲרוֹן הָאֱלֹוקים וְאַחְיוֹ הֹלֵךְ לִפְנֵי הָאָרוֹן.

(ה) וְדָוִד וְכׇל בֵּית יִשְׂרָאֵל מְשַׂחֲקִים לִפְנֵי ה' בְּכֹל עֲצֵי בְרוֹשִׁים וּבְכִנֹּרוֹת וּבִנְבָלִים וּבְתֻפִּים וּבִמְנַעַנְעִים וּבְצֶלְצֱלִים.

(ו) וַיָּבֹאוּ עַד גֹּרֶן נָכוֹן וַיִּשְׁלַח עֻזָּה אֶל אֲרוֹן הָאֱלֹוקים וַיֹּאחֶז בּוֹ כִּי שָׁמְטוּ הַבָּקָר.

(ז) וַיִּחַר אַף ה' בְּעֻזָּה וַיַּכֵּהוּ שָׁם הָאֱלֹוקים עַל הַשַּׁל וַיָּמׇת שָׁם עִם אֲרוֹן הָאֱלֹוקים.

(ח) וַיִּחַר לְדָוִד עַל אֲשֶׁר פָּרַץ ה' פֶּרֶץ בְּעֻזָּה וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם הַהוּא פֶּרֶץ עֻזָּה עַד הַיּוֹם הַזֶּה.

(ט) וַיִּרָא דָוִד אֶת ה' בַּיּוֹם הַהוּא וַיֹּאמֶר אֵיךְ יָבוֹא אֵלַי אֲרוֹן ה'.

(י) וְלֹא אָבָה דָוִד לְהָסִיר אֵלָיו אֶת אֲרוֹן ה' בֵּית עֹבֵד אֱדֹם הַגִּתִּי שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים וַיְבָרֶךְ ה' אֶת עֹבֵד אֱדֹם וְאֶת כׇּל בֵּיתוֹ.

(יב) וַיֻּגַּד לַמֶּלֶךְ דָּוִד לֵאמֹר בֵּרַךְ ה' אֶת בֵּית עֹבֵד אֱדֹם וְאֶת כׇּל אֲשֶׁר לוֹ בַּעֲבוּר אֲרוֹן הָאֱלֹוקים וַיֵּלֶךְ דָּוִד וַיַּעַל אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹוקים מִבֵּית עֹבֵד אֱדֹם עִיר דָּוִד בְּשִׂמְחָה.

(יג) וַיְהִי כִּי צָעֲדוּ נֹשְׂאֵי אֲרוֹן ה' שִׁשָּׁה צְעָדִים וַיִּזְבַּח שׁוֹר וּמְרִיא.

(יד) וְדָוִד מְכַרְכֵּר בְּכׇל עֹז לִפְנֵי ה' וְדָוִד חָגוּר אֵפוֹד בָּד.

(טו) וְדָוִד וְכׇל בֵּית יִשְׂרָאֵל מַעֲלִים אֶת אֲרוֹן ה' בִּתְרוּעָה וּבְקוֹל שׁוֹפָר.

(טז) וְהָיָה אֲרוֹן ה' בָּא עִיר דָּוִד וּמִיכַל בַּת שָׁאוּל נִשְׁקְפָה בְּעַד הַחַלּוֹן וַתֵּרֶא אֶת הַמֶּלֶךְ דָּוִד מְפַזֵּז וּמְכַרְכֵּר לִפְנֵי ה' וַתִּבֶז לוֹ בְּלִבָּהּ.

(יז) וַיָּבִאוּ אֶת אֲרוֹן ה' וַיַּצִּגוּ אֹתוֹ בִּמְקוֹמוֹ בְּתוֹךְ הָאֹהֶל אֲשֶׁר נָטָה לוֹ דָּוִד וַיַּעַל דָּוִד עֹלוֹת לִפְנֵי ה' וּשְׁלָמִים.

(יח) וַיְכַל דָּוִד מֵהַעֲלוֹת הָעוֹלָה וְהַשְּׁלָמִים וַיְבָרֶךְ אֶת הָעָם בְּשֵׁם ה' צבקות.

(יט) וַיְחַלֵּק לְכׇל הָעָם לְכׇל הֲמוֹן יִשְׂרָאֵל לְמֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה לְאִישׁ חַלַּת לֶחֶם אַחַת וְאֶשְׁפָּר אֶחָד וַאֲשִׁישָׁה אֶחָת וַיֵּלֶךְ כׇּל הָעָם אִישׁ לְבֵיתוֹ.

(כ) וַיָּשׇׁב דָּוִד לְבָרֵךְ אֶת בֵּיתוֹ וַתֵּצֵא מִיכַל בַּת שָׁאוּל לִקְרַאת דָּוִד וַתֹּאמֶר מַה נִּכְבַּד הַיּוֹם מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר נִגְלָה הַיּוֹם לְעֵינֵי אַמְהוֹת עֲבָדָיו כְּהִגָּלוֹת נִגְלוֹת אַחַד הָרֵקִים.

(כא) וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל מִיכַל לִפְנֵי יְהֹוָה אֲשֶׁר בָּחַר בִּי מֵאָבִיךְ וּמִכׇּל בֵּיתוֹ לְצַוֺּת אֹתִי נָגִיד עַל עַם ה' עַל יִשְׂרָאֵל וְשִׂחַקְתִּי לִפְנֵי ה'.

(כב) וּנְקַלֹּתִי עוֹד מִזֹּאת וְהָיִיתִי שָׁפָל בְּעֵינָי וְעִם הָאֲמָהוֹת אֲשֶׁר אָמַרְתְּ עִמָּם אִכָּבֵדָה.

(כג) וּלְמִיכַל בַּת שָׁאוּל לֹא הָיָה לָהּ יָלֶד עַד יוֹם מוֹתָהּ.

ביאורי מילים קשות בפרק

"מְכַרְכֵּר בְּכָל עֹז" – רוקד בכל הכוח.

"אֶשְׁפָּר אֶחָד" - מנת בשר שהייתה עשויה משישית פר.

"אֲשֶׁר נִגְלָה הַיּוֹם לְעֵינֵי אַמְהוֹת עֲבָדָיו" - אתה התבזית אפילו לעיני אנשים פחותים כמו השפחות של עבדיך.

"כְּהִגָּלוֹת נִגְלוֹת אַחַד הָרֵקִים" - התבזית כמו אדם ללא דעת.

פירושים מעניינים על הפרק

"וַיִּשָּׂאֻהוּ מִבֵּית אֲבִינָדָב" - רש"י: טעו בדבר שאפילו התינוקות יודעים אותו, שהרי כתוב שהארון נישא בכתף, ולכן נענש עוזא ונהרג.

"וְאַחְיוֹ הֹלֵךְ לִפְנֵי הָאָרוֹן" - מלבי"ם: עוזא ואחיו נשאו את הארון מהבית בכתף למרות שהם היו זרים. הם גם אחזו את הארון שלא במוטות, אלא החזיקו את גוף הארון. כמו כן הם הלכו לפני הארון ולא אחרי הארון.

"מִבֵּית עֹבֵד אֱדֹם עִיר דָּוִד בְּשִׂמְחָה" - מלבי"ם: שמחה זו הייתה שמחה של מצווה, בניגוד לפעם הראשונה שהייתה מתוך שחוק וקלות ראש.

"וּלְמִיכַל בַּת שָׁאוּל לֹא הָיָה לָהּ יָלֶד עַד יוֹם מוֹתָהּ" - רד"ק עפ"י חז"ל: לפני כן, היה לה ולד. ויש אומרים שביום מותה היה לה ולד.

מדרשים מעניינים מילקוט שמעוני

"וירכיבו את ארון האלהים אל עגלה חדשה וגו' ויחר לדוד על אשר פרץ ה' פרץ בעוזה" –"אמר ליה אחיתופל לדוד: היה לך ללמוד ממשה רבך שלא נשאו הלוויים את ארון אלא בכתף, שנאמר: 'ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו'. חזר דוד והעלו בכתף, שנאמר: 'ויקרא דויד לצדוק ולאביתר הכוהנים וללויוים לאוריאל עשיה ויאול שמעיה ואליאל ועמינדב וגו' כמשפט וגו' כאשר ציווה משה כדבר ה''. היכן ציווהו? 'ולבני קהת לא נתן'".

"והיה ארון ה' בא עיר דוד ומיכל בת שאול וגו'" –"אמרה לו: משפחתו של בית אבא הייתה נאה ממך, חלילה להם שנראה מימיהן פיסת יד ופיסת רגל ועקב מגולין, אלא כולם היו מכובדין ממך. ומה אמר לה דוד? 'לפני ה' אשר בחר בי', אלא בית אביך היו מבקשין כבוד עצמם ומניחין כבוד שמיים, ואני איני עושה כן אלא מניח אני כבוד עצמי ומבקש אני כבוד שמיים".

"והייתי שפל בעיני ועם האמהות" – "אמר לה: אין את נקראת מן האימהות אלא מן האמהות".

לפרקים קודמים, הקליקו כאן