קינת דוד: ביאור פרק א' בספר שמואל ב'

תקציר הפרק

בפרק הקודם למדנו על מות שאול ובניו בקרב בגלבוע. בפרק א' בספר שמואל ב' אנו לומדים על הבשורה לדוד בידי הנער העמלקי:

דברי הנער העמלקי: "וָאֶעֱמֹד עָלָיו וַאֲמֹתְתֵהוּ" - דוד יושב בצקלג ולפתע מגיע נער מן המערכה בגלבוע. הנער מודיע לדוד ששאול ויונתן מתו במלחמה, ודוד מנסה להבין כיצד הנער יודע זאת. הנער מספר שהוא עצמו הרג את שאול, לפי בקשתו. לטענתו הוא הגיע במקרה לגלבוע, ומצא את שאול שמבקש ממנו להרוג אותו, והוא עשה כהוראת המלך.

תגובת דוד: "אֵיךְ לֹא יָרֵאתָ לִשְׁלֹחַ יָדְךָ לְשַׁחֵת אֶת מְשִׁיחַ ה'" - דוד שומע את דבריו של הנער העמלקי ולא מאמין למשמע אוזניו: "וַיֹּאמֶר אֵלָיו דָּוִד אֵיךְ לֹא יָרֵאתָ לִשְׁלֹחַ יָדְךָ לְשַׁחֵת אֶת מְשִׁיחַ ה'?!". הנער העמלקי כנראה חשב שהוא ישמח את דוד בבשורה, אך הוא מצא עצמו בדיוק במצב ההפוך. דוד מצווה להרוג את הנער העמלקי. לאור הסיפור שסופר בפרק הקודם יש לתהות האם הנער העמלקי אמר אמת או שמא שיקר?

קינת דוד: "אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים" - דוד נושא את אחת הקינות המפורסמות בתנ"ך. בקינה מספיד דוד את שאול ויונתן. הקינה מציגה את אופיו המיוחד של דוד: במקום לשמוח, הוא מקונן. דוד מתייחס אל שאול ויונתן כאל אנשים גיבורים ורמים.

הפרק המלא

(א) וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת שָׁאוּל וְדָוִד שָׁב מֵהַכּוֹת אֶת הָעֲמָלֵק וַיֵּשֶׁב דָּוִד בְּצִקְלָג יָמִים שְׁנָיִם.

(ב) וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וְהִנֵּה אִישׁ בָּא מִן הַמַּחֲנֶה מֵעִם שָׁאוּל וּבְגָדָיו קְרֻעִים וַאֲדָמָה עַל רֹאשׁוֹ וַיְהִי בְּבֹאוֹ אֶל דָּוִד וַיִּפֹּל אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ.

(ג) וַיֹּאמֶר לוֹ דָּוִד אֵי מִזֶּה תָּבוֹא וַיֹּאמֶר אֵלָיו מִמַּחֲנֵה יִשְׂרָאֵל נִמְלָטְתִּי.

(ד) וַיֹּאמֶר אֵלָיו דָּוִד מֶה הָיָה הַדָּבָר הַגֶּד נָא לִי וַיֹּאמֶר אֲשֶׁר נָס הָעָם מִן הַמִּלְחָמָה וְגַם הַרְבֵּה נָפַל מִן הָעָם וַיָּמֻתוּ וְגַם שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן בְּנוֹ מֵתוּ.

(ה) וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הַנַּעַר הַמַּגִּיד לוֹ אֵיךְ יָדַעְתָּ כִּי מֵת שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן בְּנוֹ.

(ו) וַיֹּאמֶר הַנַּעַר הַמַּגִּיד לוֹ נִקְרֹא נִקְרֵיתִי בְּהַר הַגִּלְבֹּעַ וְהִנֵּה שָׁאוּל נִשְׁעָן עַל חֲנִיתוֹ וְהִנֵּה הָרֶכֶב וּבַעֲלֵי הַפָּרָשִׁים הִדְבִּקֻהוּ.

(ז) וַיִּפֶן אַחֲרָיו וַיִּרְאֵנִי וַיִּקְרָא אֵלַי וָאֹמַר הִנֵּנִי.

(ח) וַיֹּאמֶר לִי מִי אָתָּה ויאמר וָאֹמַר אֵלָיו עֲמָלֵקִי אָנֹכִי.

(ט) וַיֹּאמֶר אֵלַי עֲמׇד נָא עָלַי וּמֹתְתֵנִי כִּי אֲחָזַנִי הַשָּׁבָץ כִּי כׇל עוֹד נַפְשִׁי בִּי.

(י) וָאֶעֱמֹד עָלָיו וַאֲמֹתְתֵהוּ כִּי יָדַעְתִּי כִּי לֹא יִחְיֶה אַחֲרֵי נִפְלוֹ וָאֶקַּח הַנֵּזֶר אֲשֶׁר עַל רֹאשׁוֹ וְאֶצְעָדָה אֲשֶׁר עַל זְרֹעוֹ וָאֲבִיאֵם אֶל אֲדֹנִי הֵנָּה.

(יא) וַיַּחֲזֵק דָּוִד בִּבְגָדָו וַיִּקְרָעֵם וְגַם כׇּל הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר אִתּוֹ.

(יב) וַיִּסְפְּדוּ וַיִּבְכּוּ וַיָּצֻמוּ עַד הָעָרֶב עַל שָׁאוּל וְעַל יְהוֹנָתָן בְּנוֹ וְעַל עַם ה' וְעַל בֵּית יִשְׂרָאֵל כִּי נָפְלוּ בֶּחָרֶב.

(יג) וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הַנַּעַר הַמַּגִּיד לוֹ אֵי מִזֶּה אָתָּה וַיֹּאמֶר בֶּן אִישׁ גֵּר עֲמָלֵקִי אָנֹכִי.

(יד) וַיֹּאמֶר אֵלָיו דָּוִד אֵיךְ לֹא יָרֵאתָ לִשְׁלֹחַ יָדְךָ לְשַׁחֵת אֶת מְשִׁיחַ ה'.

(טו) וַיִּקְרָא דָוִד לְאַחַד מֵהַנְּעָרִים וַיֹּאמֶר גַּשׁ פְּגַע בּוֹ וַיַּכֵּהוּ וַיָּמֹת.

(טז) וַיֹּאמֶר אֵלָיו דָּוִד דמיך דָּמְךָ עַל רֹאשֶׁךָ כִּי פִיךָ עָנָה בְךָ לֵאמֹר אָנֹכִי מֹתַתִּי אֶת מְשִׁיחַ ה'.

(יז) וַיְקֹנֵן דָּוִד אֶת הַקִּינָה הַזֹּאת עַל שָׁאוּל וְעַל יְהוֹנָתָן בְּנוֹ.

(יח) וַיֹּאמֶר לְלַמֵּד בְּנֵי יְהוּדָה קָשֶׁת הִנֵּה כְתוּבָה עַל סֵפֶר הַיָּשָׁר.

(יט) הַצְּבִי יִשְׂרָאֵל עַל בָּמוֹתֶיךָ חָלָל אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים.

(כ) אַל תַּגִּידוּ בְגַת אַל תְּבַשְּׂרוּ בְּחוּצֹת אַשְׁקְלוֹן פֶּן תִּשְׂמַחְנָה בְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים פֶּן תַּעֲלֹזְנָה בְּנוֹת הָעֲרֵלִים.

(כא) הָרֵי בַגִּלְבֹּעַ אַל טַל וְאַל מָטָר עֲלֵיכֶם וּשְׂדֵי תְרוּמֹת כִּי שָׁם נִגְעַל מָגֵן גִּבּוֹרִים מָגֵן שָׁאוּל בְּלִי מָשִׁיחַ בַּשָּׁמֶן.

(כב) מִדַּם חֲלָלִים מֵחֵלֶב גִּבּוֹרִים קֶשֶׁת יְהוֹנָתָן לֹא נָשׂוֹג אָחוֹר וְחֶרֶב שָׁאוּל לֹא תָשׁוּב רֵיקָם.

(כג) שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן הַנֶּאֱהָבִים וְהַנְּעִימִם בְּחַיֵּיהֶם וּבְמוֹתָם לֹא נִפְרָדוּ מִנְּשָׁרִים קַלּוּ מֵאֲרָיוֹת גָּבֵרוּ.

(כד) בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל אֶל שָׁאוּל בְּכֶינָה הַמַּלְבִּשְׁכֶם שָׁנִי עִם עֲדָנִים הַמַּעֲלֶה עֲדִי זָהָב עַל לְבוּשְׁכֶן.

(כה) אֵיךְ נָפְלוּ גִבֹּרִים בְּתוֹךְ הַמִּלְחָמָה יְהוֹנָתָן עַל בָּמוֹתֶיךָ חָלָל.

(כו) צַר לִי עָלֶיךָ אָחִי יְהוֹנָתָן נָעַמְתָּ לִּי מְאֹד נִפְלְאַתָה אַהֲבָתְךָ לִי מֵאַהֲבַת נָשִׁים.

(כז) אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים וַיֹּאבְדוּ כְּלֵי מִלְחָמָה.

ביאור קינת דוד

"הַצְּבִי יִשְׂרָאֵל": ארץ ישראל החמודה והיקרה.

"עַל בָּמוֹתֶיךָ חָלָל": האם ראוי שיהיה על המקומות הגבוהים שבך דם חללים, האם ייתכן שעל הרי ישראל יהיה דם של חיילים שנהרגו במלחמה?

"אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים": איך יכול להיות שנפלו גיבורים על הרי ישראל? הרי החיילים שנמצאים על ההר נמצאים במקום עדיף על האויב כך שגם אם הם חלשים, הם יכולים לנצח את האויב, כל שכן הגיבורים שבעם ישראל היו צריכים לנצח כשהם היו על ההר, ואם כן כיצד ייתכן שעל הרי ישראל נפלו חללים?

"אַל תַּגִּידוּ בְגַת": אל תגידו בעיר גת ששאול ובניו מתו. העיר גת הייתה תחת שלטון פלשתים, ודוד אמר שאין להודיע לתושבי העיר גת ששאול ובניו מתו, למרות שהם ידעו על כך, כדי שלא לגרום להם לשמוח.

"אַל תְּבַשְּׂרוּ בְּחוּצֹת אַשְׁקְלוֹן": אל תבשרו בשוק של העיר אשקלון ששאול ובניו מתו כדי שלא לגרום שמחה לפלשתים, כי אשקלון גם היא הייתה עיר פלשתית.

"פֶּן תִּשְׂמַחְנָה בְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים": שמא בנות הפלשתים ישמחו על הפסד ישראל במלחמה.

"פֶּן תַּעֲלֹזְנָה בְּנוֹת הָעֲרֵלִים": שמא בנות הערלים, בנות הפלשתים, ישמחו. הכפילות כאן היא כדרך הקינה הכופלת את דברי המקונן.

"הָרֵי בַגִּלְבֹּעַ": ההרים שבחבל הארץ שנקרא "גלבוע", אני, דוד, מקלל אתכם בשתי הקללות הבאות:

"אַל טַל וְאַל מָטָר עֲלֵיכֶם": שלא ירד עליכם טל ומטר.

"וּשְׂדֵי תְרוּמֹת": אני גם מקלל אתכם שלא יהיה בכם שדה לתת ממנו תרומה לה', שלא יצמח יבול בשדות הגלבוע שמהם יהיה אפשר להפריש תרומה לה'.

"כִּי שָׁם נִגְעַל מָגֵן גִּבּוֹרִים": מכיוון ששם נמאס המגן של אנשים גיבורים.

"מָגֵן שָׁאוּל בְּלִי מָשִׁיחַ בַּשָּׁמֶן": המגן של הגיבורים נמאס על הרי הגלבוע, מכיוון שהמגן של שאול שהיה אחד הגיבורים כאילו לא נמשח בשמן המשחה. לפני היציאה למלחמה, היו מורחים שמן על המגנים, כדי שחיצי האויב יחליקו על המגן ולא ייכנסו דרכו. דוד מקונן, שהמגנים ששימשו את שאול ובניו כאילו נמאסו, משום שהשמן שמרחו עליהם בהרי הגלבוע לא הועיל, וזו הסיבה שהוא קילל את הרי הגלבוע.

"מִדַּם חֲלָלִים": מדמם של חיילים הרוגים.

"מֵחֵלֶב גִּבּוֹרִים": ומהחלב, הדומה לשומן, של החיילים הגיבורים של האויב.

"קֶשֶׁת יְהוֹנָתָן לֹא נָשׂוֹג אָחוֹר": קשתו של יהונתן לא חזרה לאחור בלי שהרגה את חיילי האויב ובלי שפגשה את שומן הגיבורים, יונתן נלחם עם קשתו בקרבות רבים.

"וְחֶרֶב שָׁאוּל לֹא תָשׁוּב רֵיקָם": וחרבו של שאול לא חזרה לנרתיקה בלי שהיא הרגה חיילים רבים של האויב.

"שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן הַנֶּאֱהָבִים וְהַנְּעִימִם בְּחַיֵּיהֶם": שאול ויהונתן: שניכם הייתם אהובים ונעימים בעיני הבריות לאורך חייכם, את שניכם הבריות אהבו מאוד.

"וּבְמוֹתָם לֹא נִפְרָדוּ": וגם לאחר מותם, לא נפרדו שאול ויהונתן מהאהבה שכולם אהבו אותם. גם לאחר שהם נהרגו, כולם עדיין אוהבים אותם.

"מִנְּשָׁרִים קַלּוּ מֵאֲרָיוֹת גָּבֵרוּ": כאשר הם יצאו למלחמה, שאול ויהונתן יצאו בגבורה, עד שהנביא מדמה את יציאתם כאילו שהם היו קלים יותר מהנשרים וגיבורים יותר מהאריות.

"בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל אֶל שָׁאוּל בְּכֶינָה": בנות ישראל, עליכן לבכות על מיתתו של שאול המלך.

"הַמַּלְבִּשְׁכֶם שָׁנִי": שאול היה מלביש את בנות ישראל בבדים שהיו עשויים מצמר אדום.

"עִם עֲדָנִים": וכן היה מלביש שאול את בנות ישראל בלבושים מפוארים נוספים.

"הַמַּעֲלֶה עֲדִי זָהָב עַל לְבוּשְׁכֶן": שאול היה מעלה על בגדי הנשים קישוטי זהב. דוד אומר לבנות ישראל שעליהם לבכות על מיתת שאול מכיוון שבחייו הוא היה מלביש אותם בבגדים ונותן להן תכשיטים.

"אֵיךְ נָפְלוּ גִבֹּרִים בְּתוֹךְ הַמִּלְחָמָה": איך קרה ששאול ויהונתן שהיו גיבורים, נפלו במלחמה? 

"יְהוֹנָתָן עַל בָּמוֹתֶיךָ חָלָל": יהונתן, נהרגת כשהיה לך יתרון גובה על האויב, שהרי אתה התמקמת על ההר והאויב היה בעמק, והדבר תמוה כיצד גיבור כמותך נהרג למרות יתרון הגובה שהיה לו בקרב.

"צַר לִי עָלֶיךָ אָחִי יְהוֹנָתָן": יהונתן האהוב עליי כאילו שהיית אחי, אני מאוד מצטער על נפילתך בקרב.

"נָעַמְתָּ לִּי מְאֹד": אני מאוד מצטער על נפילתך בקרב, כיוון שהיית חביב עליי מאוד.

"נִפְלְאַתָה אַהֲבָתְךָ לִי מֵאַהֲבַת נָשִׁים": האהבה שאני, דוד, אהבתי אותך, יהונתן, הייתה גדולה יותר מהאהבה שאנשים אוהבים נשים.

"אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים": איך נהרגו גיבורי ישראל במלחמה, איך נפלו שאול ויהונתן בקרב.

"וַיֹּאבְדוּ כְּלֵי מִלְחָמָה": שאול ויהונתן, שנהרגו בקרב, היו כלי המלחמה של ישראל, בזכותם בני ישראל היו מנצחים במלחמות, ולכן במיתתם דומה הדבר כאילו כלי הנשק של בני ישראל נאבדו במלחמה.

פירושים מעניינים של פרשנים

"כִּי אֲחָזַנִי הַשָּׁבָץ": הפרשנים נחלקים מה פירוש המילה "שבץ":

• הכוונה היא לעוון הריגת נוב עיר הכהנים שלובשים כתונת תשבץ (רש"י בשם חז"ל).
• מחלה זו נגרמת מהחרב. בשם התרגום כתב שהכוונה היא שהגוף רעד. בסוף פירושו כתב שהכוונה היא לפרשים של האויב שהיו לובשים בגד שנקרא תשבץ (רד"ק).
• השבץ הוא סוג הבגד שהיה מגן על החיילים משום שהוא היה עשוי מעין קשקשים כדי למנוע את חדירת החרב. שאול אמר שהחנית כבר נכנסה לו פנימה לתוך השבץ ואין כבר מה שיגן עליו (רלב"ג).

"וַיַּחֲזֵק דָּוִד בִּבְגָדָיו וַיִּקְרָעֵם ... עַל שָׁאוּל וְעַל יְהוֹנָתָן בְּנוֹ": זהו המקור לחובת קריעה על אב בית דין (יהונתן), נשיא (שאול) ועל רוב ציבור. מכך שהנביא פירט כל אחד מהם, משמע שחייב לקרוע על כל אחד ואחד (רד"ק).

"מִנְּשָׁרִים קַלּוּ מֵאֲרָיוֹת גָּבֵרוּ": הכוונה שהיו קלים וגיבורים לעשות רצון קונם (רש"י).

מדרשים מעניינים מילקוט שמעוני

"בנות ישראל אל שאול בכינה": רבי יהודה ורבי נחמיה, רבי יהודה אומר: בנות ישראל, ודאי שבשעה שהיו בעליהם יוצאים למלחמה היה זנן ומפרנסם ומלבישם שני עם עדנים, מכאן שאין תכשיטין נאים אלא לגוף המעודן. רבי נחמיה אומר: בנות ישראל. הנאות שבישראל אלו סנהדרין".

"אל שאול בכינה": שבשעה שהיה שומע טעם הלכה יוצא מפי תלמיד חכם עומד ומנשקו על פיו".

"איך נפלו גיבורים": ר' חנינא ור' יונתן תרוויהון אמרין: מכאן שהצדיקים קרויין כלי מלחמה, שנאמר: 'איך נפלו גיבורים ויאבדו כלי מלחמה'".