התפילה הסודית שלא תשוב ריקם: העצה המרעישה של החפץ חיים

זו כנראה העצה הכי פחות מדוברת, אך היא קריטית ביותר לבריאות הרוחנית והנפשית שלנו. ענקי הדורות מגלים לנו שישנו כלי עוצמתי, המסוגל לקרוע שערי שמיים ולשנות את המציאות הגשמית והרוחנית כאחד.

כך כתב הרמח"ל ב"מסילת ישרים" (פרק ג'): "האדם שאינו חושב על זה, קשה לו מאוד מאוד להגיע אל השלימות, והאדם החושב על זה - קרוב אליה מאוד. והחכמים הולכים הלוך וחשוב תמיד, לא יפנו דעתם מזאת, ולכן יצליחו בכל מעשיהם. אך הממעיט - לא ימעיט מלהיות לו קביעות זמן לפחות לשים אל ליבו, אם מעט ואם הרבה, כי אז יצליח את דרכיו ואז ישכיל".

בדבריו מציב הרמח"ל תנאי הכרחי להצלחה ולצמיחה: היציאה מהאוטומציה של השגרה לטובת עצירה למחשבה. בעוד שחכמים מנהלים את חייהם במודעות מתמדת, הדרישה מכל אדם מן השורה היא לקבוע לפחות רגע קטן ומקודש ביום של שקט וחשבון נפש - אפילו דקות ספורות. בלי הבקרה העצמית הזו, האדם מועד לכישלון; ההתבוננות העקבית, "אם מעט ואם הרבה", היא זו שתבטיח כי יצליח את דרכיו ויפעל בתבונה.

החפץ חיים כותב בספרו "ליקוטי אמרים" (פרק י'): "הנה, אף שידוע לכל דאסור להרהר אחר מידותיו של הקדוש ברוך הוא ואחרי הנהגתו, כי בוודאי הדין איתו ודרכיו צדיקים וישרים - מכל מקום מותר לאדם להציע ולהפיל טענותיו לפני הקדוש ברוך הוא על כל צרה ופגע שקרה לו; ואדרבא, מצינו בכתוב שהקדוש ברוך הוא בעצמו מעורר לאדם שיסדר טענותיו וצרותיו לפניו, כמאמר הכתוב (ישעיה ס"ב) 'ואל תתנו דמי לו עד יכונן'".

החפץ חיים מסביר כי למרות החובה להאמין בצדקת הדין האלוקי וללא הרהור, הקדוש ברוך הוא מעורר את האדם לשפוך לפניו את ליבו, לסדר את צרותיו ולבקש עליהן רחמים.

עוד כותב החפץ חיים: "ולא יסתפק אדם במה שמתפלל השמונה-עשרה 3 פעמים בכל יום, אלא כמה פעמים ביום צריך לשפוך תפילות ובקשות בינו לבין עצמו כשהוא בביתו מעומקא דליבא (מעומק הלב). כי השלוש תפילות הן אצלו כבר שגורות בפיו, ואינו נותן לב להם כל כך; מה שאין כן אם יתבונן כל אדם בינו לבין עצמו ויעשה חשבון נפש על מצבו ומעמדו, גודל עניותו וטרדותיו הרבות, ועל כולם - הוא משתכר רק על לחם צר ומים לחץ, ואזי ישפוך ליבו כמים נגד השם יתברך, והתפילה תצא אז בכוונה עמוקה ובלב נשבר ורוח נמוכה - תפילה כזו וודאי לא תשוב ריקם".

ממשיך החפץ חיים: "ואז, בעת שנפשו מרה לו על מצבו ומעמדו הדל, ומפיל תחנונים לפני הקדוש ברוך הוא, יזכור גם את הצער של השם יתברך, שגם לו כביכול אין מנוחה, ובכל צרותינו לו צר, וסובל עלבון על ידינו, כדכתיב (ישעיה נ''ט) 'הן לא קצרה יד ה' מהושיע וגו', כי עוונותיכם היו מבדילים' וגו'. ויבקש אז רחמים גם על גלות השכינה, שתשוב להיכלה ולמקומה, ושנזכה שיתגלה כבוד ה' בעולם, ויקוים הפסוק 'ישמחו השמים ותגל הארץ ויאמרו בגוים ה' מלך"'.

החפץ חיים מסביר ששלוש התפילות הקבועות הופכות לעיתים קרובות להרגל שגור ללא כוונה, ולכן על האדם לעצור כמה פעמים ביום לשיחה אישית וכנה עם השם יתברך מעומק הלב. מתוך ההתבוננות בקשייו האישיים ובצער הפרנסה והטרדות, תפילתו תצא בלב נשבר ובכוונה עמוקה שאינה שבה ריקם; ומתוך אותו כאב פרטי, עליו להתעלות ולזכור גם את צער השכינה שבגלות, ולבקש גם על גילוי כבוד השם ומלכותו בעולם.