הניתוק וההפרדה בחטא המרגלים: פרשת שלח במשנת המהר"ל

חז"ל מצאו רמז לחטא המרגלים דווקא במגילת איכה המתארת, אלף שנים לאחר מכן, את חורבן הבית. הפרקים במגילת איכה מסודרים בחלקם לפי א"ב. והנה, באחד הפרקים ישנה חריגה: האות פ' מופיעה לפני האות ע', על אף שבסדר האותיות האות ע' קודמת. מדוע?

חז"ל משיבים על כך: "מפני המרגלים שהקדימו פ"ה לעי"ן". מבאר המהר"ל (נצח ישראל פרק תשיעי) את עומק כוונתם: העין היא ההתחלה, והפה הוא ההמשך. תחילה האדם רואה, מתבונן ומשיג, ורק לאחר מכן הוא מדבר. לכן סדר העולם הוא שעי"ן קודמת לפ"א. אצל המרגלים אירע ההפך. הם הקדימו את הפה לעין. הם כבר גיבשו מסקנה שלילית על הארץ, עוד לפני שהביטו בה במבט אמיתי.

המהר"ל מסביר שהראייה קשורה לשכל. חז"ל אמרו "שוריינא דעינא בליבא תליא", והראייה מחברת את האדם אל המציאות כפי שהיא באמת. הפה, לעומת זאת, הוא שלב הביצוע וההוצאה אל הפועל. כאשר האדם מדבר מתוך ראייה ועל בסיס דבר שבאמת ראה, דיבורו מחובר לשכל ולאמת. אולם כאשר הפה מקדים את העין, מדבר על מה שאין לו מושג, הדיבור מתנתק מהשכל ומהמציאות. וזה בדיוק מה שעשו המרגלים.

הניתוק וההפרדה הם גם מאפיין של לשון הרע בכלל: "כי זהו עניין הלשון, שהוא עושה פירוד והבדל בין איש לחברו". ולכן המצורע נענש: "בדד ישב מחוץ למחנה". מי שיוצר פירוד בין אנשים נידון בעצמו להיפרד מהחברה. לפי המהר"ל, זהו גם שורש הגלות. הגלות היא מצב של פירוד. עם ישראל מתנתק ממקומו, מארצו וממרכז חייו. לכן לשון הרע של המרגלים היא גורם הגלות.

בתהילים נאמר "יכרת ה' שפתי חלקות לשון מדברת גדולות". חטא המרגלים היה חטא של כריתה. כשם שהלשון הרעה כורתת ומפרידה בין בני אדם, כך היא גורמת לכריתת האדם משורשו. ולכן חטא המרגלים היה פגיעה בברית שבין ישראל לה', ברית התלויה בארץ ישראל. "כי כל ברית וקשור הוא על ידי שלושה, האחד הוא שמאותו הברית... והמקבל הברית הוא האדם. והדבר שהוא הברית הוא השלישי". באו המרגלים ופגמו ב'דבר שהוא הברית', בכמיהה וברצון ובחיבור לארץ ישראל. "החטא הזה, שהוציאו דיבה על הארץ, גרמה להיות נכרתין מן הארץ ללכת לגולה".

מגילת איכה נפתחת דווקא במילה "איכה". חז"ל דרשו שמילה זו רומזת לכפירה ביחידו של עולם, במילה, בעשרת הדיברות ובתורה. כל אלה הם חלקי הברית שבין ישראל לקב"ה. כאשר הברית מתבטלת, באה הגלות. אף על פי שעברו מאות שנים בין דור המדבר לחורבן הבית, מבאר המהר"ל כי מדובר באותו תהליך עצמו. המרגלים יצרו את השורש הרוחני של הגלות. הם לימדו את האומה לראות את הארץ דרך עיניים של חולשה, פחד ודיבה. לכן אמרו חז"ל שבאותו לילה בכו ישראל בכייה של חינם, והקב"ה קבע להם בכייה לדורות.

כאשר אדם מנתק את עצמו מן השורש, הוא נעקר ממקומו. כאשר עם ישראל מוציא דיבה על הארץ שניתנה לו מאת ה', הוא פוגע בעצם החיבור שבינו לבין ארצו, ולכן גולה. כאשר הדיבור מקדים את הראייה, מתחילה הגלות, וכאשר הראייה האמיתית קודמת לדיבור - מתחיל התיקון.