כך הפכה ירושלים לבירת ישראל: ביאור פרק ה' בספר שמואל ב'

תקציר הפרק

פרק ה' בספר שמואל ב' מספר על בניית מלכותו של דוד בכמה וכמה חזיתות: טקס המלכה נוסף, כיבוש ירושלים, בניית המשפחה, המלחמה האחרונה בפלשתים ותבוסתם.

המלכה נוספת: לאחר שאיש בשת נרצח בפרק האחרון, דוד מומלך על כל ישראל. כל שבטי ישראל מגיעים אל דוד לחברון ומציינים שלושה נימוקים לבחירה שלהם בדוד למלך: טיעון משפחתי ("הִנְנוּ עַצְמְךָ וּבְשָׂרְךָ אֲנָחְנוּ"), טיעון פוליטי ("אַתָּה הָיִיתָה הַמּוֹצִיא וְהַמֵּבִי אֶת יִשְׂרָאֵל") וטיעון דתי ("וַיֹּאמֶר ה' לְךָ אַתָּה תִרְעֶה אֶת עַמִּי אֶת יִשְׂרָאֵל").

כיבוש ירושלים: כשמכוננים מלכות יש להגדיר את עיר הבירה של הממלכה. דוד פונה אל היבוסים ובדרך לא ברורה מצליח לכבוש את העיר היבוסית, הלא היא ירושלים. דוד קובע את משכנו שם.

קשרי חוץ: מלך חזק נבחן לא רק בממלכה שלו אלא בקשרים שהוא יוצר עם ממלכות שכנות. כך לדוגמה, חירם מלך צֹור שולח לדוד חבילה נאה כתשורה: "וַיִּשְׁלַח חִירָם מֶלֶךְ צֹר מַלְאָכִים אֶל דָּוִד וַעֲצֵי אֲרָזִים וְחָרָשֵׁי עֵץ וְחָרָשֵׁי אֶבֶן קִיר". בעזרת החומרים האלה נבנה ביתו של דוד.

משפחה וילדים: כעת אנו שומעים על הרחבה נוספת של משפחת המלוכה. המלך דוד לוקח עוד נשים ופילגשים, ונולדים לו ילדים נוספים. הכתוב מפרט אותם בשמותיהם. הרשימה שמופיעה בפרק אינה מתאימה מצד הכרונולוגיה, שהרי גם שלמה נזכר שם. זהו סיכום של ילדי דוד, שחלק מהם נולדו רק מאוחר יותר.

המלחמה האחרונה בפלישתים: דוד כבר נלחם בעמלק רגע לפני מות שאול, ובמשימה הזו הוא הצליח, בניגוד לשאול. כעת דוד עומד בפני משימה נוספת והיא המלחמה בפלישתים. הפעם דוד שואל את הקב"ה וה' עונה לו, וזאת, בניגוד לשאול, שה' לא ענה לו, ולכן היה צריך ללכת לבעלת האוב. דוד עושה בדיוק כפי שה' אומר לו: "וַיַּעַשׂ דָּוִד כֵּן, כַּאֲשֶׁר צִוָּהוּ ה'", וכך מצליח למגר את האיום הפלישתי על ישראל. מכאן והלאה לא נפגוש עוד בפלישתים במלחמה משמעותית שלהם בעם ישראל.

הפרק המלא

(א) וַיָּבֹאוּ כׇּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אֶל דָּוִד חֶבְרוֹנָה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר הִנְנוּ עַצְמְךָ וּבְשָׂרְךָ אֲנָחְנוּ.

(ב) גַּם אֶתְמוֹל גַּם שִׁלְשׁוֹם בִּהְיוֹת שָׁאוּל מֶלֶךְ עָלֵינוּ אַתָּה הייתה מוציא [הָיִיתָ הַמּוֹצִיא] וְהַמֵּבִי אֶת יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר יְהֹוָה לְךָ אַתָּה תִרְעֶה אֶת עַמִּי אֶת יִשְׂרָאֵל וְאַתָּה תִּהְיֶה לְנָגִיד עַל יִשְׂרָאֵל.

(ג) וַיָּבֹאוּ כׇּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הַמֶּלֶךְ חֶבְרוֹנָה וַיִּכְרֹת לָהֶם הַמֶּלֶךְ דָּוִד בְּרִית בְּחֶבְרוֹן לִפְנֵי ה' וַיִּמְשְׁחוּ אֶת דָּוִד לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל.

(ד) בֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה דָּוִד בְּמׇלְכוֹ אַרְבָּעִים שָׁנָה מָלָךְ.

(ה) בְּחֶבְרוֹן מָלַךְ עַל יְהוּדָה שֶׁבַע שָׁנִים וְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים וּבִירוּשָׁלַ͏ִם מָלַךְ שְׁלֹשִׁים וְשָׁלֹשׁ שָׁנָה עַל כׇּל יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה.

(ו) וַיֵּלֶךְ הַמֶּלֶךְ וַאֲנָשָׁיו יְרוּשָׁלַ͏ִם אֶל הַיְבֻסִי יוֹשֵׁב הָאָרֶץ וַיֹּאמֶר לְדָוִד לֵאמֹר לֹא תָבוֹא הֵנָּה כִּי אִם הֱסִירְךָ הַעִוְרִים וְהַפִּסְחִים לֵאמֹר לֹא יָבוֹא דָוִד הֵנָּה.

(ז) וַיִּלְכֹּד דָּוִד אֵת מְצֻדַת צִיּוֹן הִיא עִיר דָּוִד.

(ח) וַיֹּאמֶר דָּוִד בַּיּוֹם הַהוּא כׇּל מַכֵּה יְבֻסִי וְיִגַּע בַּצִּנּוֹר וְאֶת הַפִּסְחִים וְאֶת הַעִוְרִים שנאו שְׂנוּאֵי נֶפֶשׁ דָּוִד עַל כֵּן יֹאמְרוּ עִוֵּר וּפִסֵּחַ לֹא יָבוֹא אֶל הַבָּיִת.

(ט) וַיֵּשֶׁב דָּוִד בַּמְּצֻדָה וַיִּקְרָא לָהּ עִיר דָּוִד וַיִּבֶן דָּוִד סָבִיב מִן הַמִּלּוֹא וָבָיְתָה.

(י) וַיֵּלֶךְ דָּוִד הָלוֹךְ וְגָדוֹל וַה' אלוקי צבקות עִמּוֹ.

(יא) וַיִּשְׁלַח חִירָם מֶלֶךְ צֹר מַלְאָכִים אֶל דָּוִד וַעֲצֵי אֲרָזִים וְחָרָשֵׁי עֵץ וְחָרָשֵׁי אֶבֶן קִיר וַיִּבְנוּ בַיִת לְדָוִד.

(יב) וַיֵּדַע דָּוִד כִּי הֱכִינוֹ ה' לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל וְכִי נִשֵּׂא מַמְלַכְתּוֹ בַּעֲבוּר עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל.

(יג) וַיִּקַּח דָּוִד עוֹד פִּלַגְשִׁים וְנָשִׁים מִירוּשָׁלַ͏ִם אַחֲרֵי בֹּאוֹ מֵחֶבְרוֹן וַיִּוָּלְדוּ עוֹד לְדָוִד בָּנִים וּבָנוֹת.

(יד) וְאֵלֶּה שְׁמוֹת הַיִּלֹּדִים לוֹ בִּירוּשָׁלָ͏ִם שַׁמּוּעַ וְשׁוֹבָב וְנָתָן וּשְׁלֹמֹה.

(טו) וְיִבְחָר וֶאֱלִישׁוּעַ וְנֶפֶג וְיָפִיעַ.

(טז) וֶאֱלִישָׁמָע וְאֶלְיָדָע וֶאֱלִיפָלֶט.

(יז) וַיִּשְׁמְעוּ פְלִשְׁתִּים כִּי מָשְׁחוּ אֶת דָּוִד לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ כׇל פְּלִשְׁתִּים לְבַקֵּשׁ אֶת דָּוִד וַיִּשְׁמַע דָּוִד וַיֵּרֶד אֶל הַמְּצוּדָה.

(יח) וּפְלִשְׁתִּים בָּאוּ וַיִּנָּטְשׁוּ בְּעֵמֶק רְפָאִים.

(יט) וַיִּשְׁאַל דָּוִד בַּה' לֵאמֹר הַאֶעֱלֶה אֶל פְּלִשְׁתִּים הֲתִתְּנֵם בְּיָדִי וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל דָּוִד עֲלֵה כִּי נָתֹן אֶתֵּן אֶת הַפְּלִשְׁתִּים בְּיָדֶךָ.

(כ) וַיָּבֹא דָוִד בְּבַעַל פְּרָצִים וַיַּכֵּם שָׁם דָּוִד וַיֹּאמֶר פָּרַץ יְהֹוָה אֶת אֹיְבַי לְפָנַי כְּפֶרֶץ מָיִם עַל כֵּן קָרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בַּעַל פְּרָצִים.

(כא) וַיַּעַזְבוּ שָׁם אֶת עֲצַבֵּיהֶם וַיִּשָּׂאֵם דָּוִד וַאֲנָשָׁיו.

(כב) וַיֹּסִפוּ עוֹד פְּלִשְׁתִּים לַעֲלוֹת וַיִּנָּטְשׁוּ בְּעֵמֶק רְפָאִים.

(כג) וַיִּשְׁאַל דָּוִד בַּה' וַיֹּאמֶר לֹא תַעֲלֶה הָסֵב אֶל אַחֲרֵיהֶם וּבָאתָ לָהֶם מִמּוּל בְּכָאִים.

(כד) וִיהִי בשמעך כְּשׇׁמְעֲךָ אֶת קוֹל צְעָדָה בְּרָאשֵׁי הַבְּכָאִים אָז תֶּחֱרָץ כִּי אָז יָצָא ה' לְפָנֶיךָ לְהַכּוֹת בְּמַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים.

(כה) וַיַּעַשׂ דָּוִד כֵּן כַּאֲשֶׁר צִוָּהוּ יְהֹוָה וַיַּךְ אֶת פְּלִשְׁתִּים מִגֶּבַע עַד בֹּאֲךָ גָזֶר.

ביאור מילים קשות בפרק

"וַיִּלְכֹּד דָּוִד אֵת מְצֻדַת צִיּוֹן הִיא עִיר דָּוִד" - דוד כבש את מצודת ציון, מבצר שהיה בנוי סמוך ליבוסי, ושינה את שמה ל"עיר דוד".

"וַיֹּאמֶר דָּוִד בַּיּוֹם הַהוּא, כָּל מַכֵּה יְבֻסִי" – דוד אמר ביום שכבש את מצודות ציון: הראשון מביניכם שיכה את היבוסי.

"וְיִגַּע בַּצִּנּוֹר" - ויכבוש את המבצר החזק שעל חוזקו הסתמכו היבוסים, כלומר: יפיל את המגדל בעוד חיילי היבוסים עדיין בתוכו.

"וְאֶת הַפִּסְחִים וְאֶת הַעִוְרִים שְׂנֻאֵי נֶפֶשׁ דָּוִד" - ולאחר שיפיל את המגדל יכה גם את חיילי היבוסים שהיו עיוורים ופיסחים והיו שנואי נפש דוד.

"עִוֵּר וּפִסֵּחַ לֹא יָבוֹא אֶל הַבָּיִת" - בני ישראל גזרו לזיכרון שעיוורים ופסחים אינם יכולים להיכנס לתוך בתי היבוסים שנכבשו.

פירושים מעניינים של פרשנים

"כִּי אִם הֱסִירְךָ הַעִוְרִים וְהַפִּסְחִים" – לא תוכל להיכנס לאזור ירושלים, שעוד לא נכבש, עד שתסיר את כל האנשים מהעיר, אפילו את החיילים העיוורים והפיסחים שלנו. אנחנו כל כך חזקים ואינך יכול לכבוש את ארצנו, ואפילו העיוורים והפיסחים שבחיילינו יצליחו להגן על העיר. (מצודות)

"כָּל מַכֵּה יְבֻסִי וְיִגַּע בַּצִּנּוֹר" - בפסוק זה לא מפורש שכרו של מי שיכה את היבוסים, אך בספר דברי הימים מפורש שדוד הבטיח שמי שיכה את היבוסי יהיה לראש ושר. (מצודות)

"וַיַּעֲלוּ כָל פְּלִשְׁתִּים לְבַקֵּשׁ אֶת דָּוִד" - על מלחמה זו חיבר דוד המלך את המזמור "למה רגשו גוים". (רד"ק בשם חז"ל)

מדרש מעניין מילקוט שמעוני

"ויאמר לא תבוא הנה" – "רבי יהודה אומר: כשבאו המלאכים לאברהם רץ להביא בן בקר, ורץ בן בקר למערת המכפלה, ונכנס אחריו, וראה אדם וחוה שוכבים על מטותיהם ונרות דולקים עליהם, וריח טוב כריח ניחוח, לפיכך חמדה לאחוזת קבר. אמר לבני יבוס לקנות מהם בממכר זהב ובמכתב עולם.

"וכי יבוסים היו והלא חתיים היו? אלא על שם העיר נקראו, ולא קיבלו עליהם, אמרו: יודעים אנו שעתיד הקב"ה ליתן לזרעך את כל הארצות האלה, כרות עמנו ברית שאין זרעך יורש מעיר יבוסי וכרת עימהם ברית, ואחר כך קנה מהם מערת המכפלה.

"מה עשו אנשי יבוס? עשו צלמי נחושת וכתבו עליהם ברית השבועה והעמידו אותם ברחוב העיר, וכשבאו ישראל לארץ רצו ליכנס לעיר ולא היו יכולים מפני הברית, שנאמר: ואת היבוסי יושב ירושלים וגו'. והמלך דוד רצה ליכנס ולא הניחוהו, שנאמר: ויאמרו אנשי יבוס לא תבא הנה. אותה שבועה ראה דוד וחזר לאחוריו, שנאמר: וישב דוד במצודה ויקרא לה עיר דוד.

"אמרו אין אנו מניחין אותך ליכנס, עד שתסיר את הצלמים הללו שכתוב עליהם שבועת אברהם, שנאמר: כי אם הסירך העורים והפסחים. חס ושלום, עיוורים ופסחים באו למקדש אלא אלו הצלמים, שנאמר: עיניים להם ולא יראו, שנואי נפש דוד שהיה דוד שונא עובדי ע"ז.

"אמר דוד: כל מי שיעלה בראשונה ויסיר את הצלמים הללו יהיה לראש, ועלה יואב בן צרויה והיה ראש. ואח"כ קנה את עיר היבוסי בממכר עולם, שנאמר: ויתן דוד לארנן וגו'".

ביאור המדרש: הרקע לחוסר היכולת לכבוש את עיר יבוס (ירושלים) נעוץ עוד בימי אברהם אבינו: כאשר אברהם רדף אחרי בן הבקר, הוא הגיע למערת המכפלה, שם גילה את קברי אדם וחוה ואימץ חזון רוחני כי אף הוא ייקבר במקום זה. כדי לרכוש את המקום, הוא נאלץ לכרות ברית שבועה עם היבוסים (שנקראו כך על שם עירם העתידית ירושלים) שהתנו זאת בכך שזרעו לא יירש את עירם, וברית זו נחקקה על צלמי נחושת שהוצבו ברחובות העיר והיוו מחסום רוחני ומשפטי בפני בני ישראל. המדרש מבהיר כי המילים "הַעִוְרִים וְהַפִּסְחִים" המוזכרים בפסוק אינם אנשים בעלי מוגבלויות, אלא כינוי גנאי לאותם צלמי עבודה זרה ("עיניים להם ולא יראו") שעיכבו את דוד בשל שבועת אברהם, עד אשר עלה יואב בן צרויה, הסיר את הפסלים הללו, ואיפשר לדוד המלך לכבוש את העיר ולפדותה בממכר עולם.

לפרקים קודמים, הקליקו כאן.