"על כל עץ שנעקר – אני נוטע עשרה": החקלאי שלא נכנע לטילים של איראן

במלחמה האחרונה עם איראן, כשהאזעקות פילחו את השמיים והדי הנפילות הרעידו כל לב, מצא את עצמו החקלאי דן בניהו סוויסה כשהוא סופר נזקים שוב ושוב. "בשונה מחקלאים אחרים, יש לי אזורי גידול במגוון מקומות בארץ", הוא מסביר. "בעיקר במושב בית עוזיאל, אך גם באזור גוש עציון, במושב כפר אביב ובמקומות נוספים. כדי להרוג עץ אתה לא צריך שתהיה פגיעה ישירה, מספיק נפל או רסיס באזור, וכבר העץ ניזוק ואינו ראוי עוד לגידולים".

סוויסה מצא את עצמו נאלץ לבצע פעמים רבות את הפעולה הכואבת ביותר עבור חקלאי - לעקור עצים מהשטחים שכה אהב. אבל בימים אלו, שבהם כולנו מנסים לשוב לשגרה ולהשתקם, הוא נוקט בפעולה הניצחת ביותר. "אני שותל", הוא אומר בסיפוק גדול. "שותל עצים נוספים, ומקפיד שעל כל עץ שנעקר יישתלו עשרה עצים חדשים. אין סיכוי שניתן לאויבים שלנו לפגוע בנו, ואין סיכוי שהם יפגעו אפילו בגידול אחד שעל אדמת ישראל". 

דן עם בני משפחתו

אמונה בלי פילטרים

ההתמודדות עם הטילים במלחמה עם איראן לא הייתה הקושי היחיד של סוויסה בשנים האחרונות. "העבודה כחקלאי במדינה כמו שלנו אף פעם לא פשוטה", הוא אומר בכנות. "גדלתי כילד למשפחה של חקלאים. ההורים שלי חזרו בתשובה עם אחיי הגדולים לפני שנולדתי, ואני נולדתי לתקופה של 'אורות' בבית. מאז שאני זוכר את עצמי אבא דיבר על אמונה, ועל כך שתפקידנו להביא אור לעולם – ואנו עושים זאת באמצעות החקלאות".

סוויסה מדגיש: "השמירה על המצוות בבית נעשתה תמיד מתוך שמחה גדולה, ומתוך הכרה חד-משמעית בכך שאנחנו עושים את ההשתדלות שלנו – זורעים, משקים ומטפלים בצמחים, אבל מכאן והלאה הכל רק בידיו של בורא עולם, ואין שום קשר בין ההשקעה שלנו לבין מה שנקבל בסופו של דבר.

"אני לא חושב שהייתי יכול לשרוד במקצוע החקלאות ללא אמונה", הוא מוסיף, "כי אתה באמת נמצא תמיד במצב של אי ודאות. אתה יכול להשקיע מיליוני שקלים בגידולים שונים, מבלי שאתה יודע כמה פירות יגדלו, מה תהיה האיכות שלהם ובאיזה מחיר תצליח לשווק אותם בסוף".

את העסק הפרטי שלו בחקלאות הוא הקים בגיל 16, לפני 12 שנה, ושנה לאחר מכן התחתן עם אשתו שהפכה לשותפה מלאה וחלק בלתי נפרד מהעולם החקלאי. "כיום, כאבא לארבעה ילדים, החיים של כולנו הם בשדה", הוא מתאר. "אנשים לפעמים רואים אותנו במרחבים האדירים של השדות, ובטוחים שהרוגע והפסטורליות הם חלק בלתי נפרד מחיינו. זה כל כך לא נכון, כי אין יום שאני לא קם בו בבוקר ושואל את עצמי מה יהיה עם השדות. אין עוד מקצוע שבו אתה מרגיש עד כמה הדברים אינם בשליטתך כלל. בטבעי אני טיפוס שמחפש מאוד יציבות וזקוק לה, ובעבודה כזו היא פשוט לא קיימת. אבל כפי שציינתי, אתה לומד לראות את היופי שבעניין, כי אתה זוכה לחינוך לאמונה מדי יום, באופן הכי מוחשי והכי מוחלט שיש".

יש כאלו שטוענים שאין עתיד לחקלאות בישראל, ורואים גם שבנים רבים של חקלאים אינם ממשיכים את דרכם...

"אני מבין את הטענה הזו. המצב באמת מתסכל, בפרט שהמדינה לא תמיד פועלת לטובת החקלאים, לעיתים גם מייבאת סחורה מחו"ל, ומשאירה אותנו עם מלאי גדול שאין לו דורש. אבל לא בחרתי בחקלאות כי זה נוח וקל, אלא כי אני מאמין שהמטרה שלשמה אנו מתגוררים בארץ היא כדי ללמוד תורה ולעבוד את אדמת ישראל. לכן אנו כאן, וזה חלק מהיותנו עם. זה המקום שאני מונח בו, ולכן אני לא חושב לרגע להחליף את המקצוע שלי באף מקצוע אחר. אנחנו לא צדיקים גדולים, אבל ברוך ה' מרגישים זכות גדולה בכך שאנו מיישמים את המהות האלוקית בכל רגע ובכל שנייה".

אבא של דן, שעוסק גם כן בחקלאות

נגד כל היגיון

לחקלאים דתיים קשה יותר מאשר לחקלאים שאינם כאלו?

"להיות חקלאי דתי זה אתגר לא פשוט, כי הניסיונות שעומדים לפתחך הם גדולים. כך, למשל, אני לא מתכוון לקטוף בשבת גם אם ישלמו לי מיליון דולר, וגם לא לתת לעובדים שלי לקטוף. זה ניסיון לא קל, כי יש גידולים שמצריכים קטיף יומיומי, ואם אתה דוחה אותו למוצאי שבת הם הופכים לעודפי ייצור שלעיתים אינם ראויים לשיווק.

"כמובן שהניסיון הגדול ביותר מגיע בשנת השמיטה, כאשר אתה עושה דבר שמנוגד לכל היגיון – אחרי שהשקעת ובנית, מתוך תכנון לטווח הארוך, אתה בעצם עוצר ומשבית הכל. מבלי לפגוע בכבודם של מגדלי הירקות, בעוד שחקלאי שמגדל ירקות אינו שותל שתילים חדשים בשמיטה והקרקע מושבתת, כשיש לך עצי פרי אתה חייב להמשיך להוציא כסף על השטח, ואף לבצע פעולות בשדה כדי שלא ייווצר נזק לטווח ארוך. בסופו של דבר, אתה משקיע כמעט את אותן הפעולות שאתה משקיע בכל שנה, כאילו שאתה מגיע לבציר, רק שהפעם אין לך שום רווח מהפירות.

"בשמיטה הקודמת בחרתי לעשות 'אוצר בית דין', שמשמעותו היא שאתה עובד את השדה באופן הכי מינימלי, ומוכר את הפירות לאוצר בית דין בסכום שמכסה אך ורק את ההוצאות, והם דואגים לשווק את התוצרת במחיר מוזל לציבור. במבט לאחור אני יודע שזה פתרון של בדיעבד, ובשמיטה הקרובה בעזרת ה' אני מתכנן להשבית את השדות באופן מוחלט. אני מאמין באמונה שלמה בברכתו של הבורא על השפע שייתן לשומרי שמיטה בשנים השישית והשמינית, ומזמין את כל עם ישראל לשדות שלי כבר בשנה הבאה – השנה השישית – כדי לראות את השפע העצום שיהיה בהם". 

לוותר על מיליונים

עד השנים האחרונות חשב סוויסה שההתמודדות הגדולה ביותר של חקלאי היא בשנת השמיטה, אך כשפרצה המלחמה הוא מצא את עצמו במלחמת קיום שאותה לא הכיר קודם. "חווינו נזקים גדולים מאוד", הוא משתף. "החקלאות תלויה בידיים עובדות, ומכיוון שמעולם לא נעזרנו בעובדים פלסטינים מטעמים עקרוניים, אלא רק בתאילנדים, עם פרוץ המלחמה מצאנו את עצמנו לבד במערכה, כי כל העובדים התאילנדים שבו לארצם. הנזק היה עצום, ונותרו לנו כ-60 דונם של ירקות שלא הצלחנו לקטוף.

"בתחילה חשבנו לחפש מתנדבים שיבצעו את העבודה, אך לבסוף הזמנו ארגון שעוסק בתחום שדאג לקטוף את התוצרת ולחלק אותה למשפחות נזקקות. להערכתי היה מדובר כאן בהפסד של כמה מיליונים, אך לא נתתי לזה לבלבל אותי. אני לא מרגיש שהפסדתי כסף, להיפך; זה חלק מהאור שהקב"ה משפיע עלינו, ואני לא מתכוון לוותר על האור הזה. אמנם לא קיבלנו כסף, אך קיבלנו את הזכות הגדולה.

"מתוך האמונה הזו עשינו את הצעד הבלתי מתפשר והחלטנו לטעת עשרה עצים על כל עץ שנעקר בגלל נפילות הטילים. אין שום דבר בעולם שיעצור אותנו מלהפריח את הארץ. ככל שיענו אותנו – נמשיך ונפרוץ".