קללת הנרי השמיני: כך סיים את חייו המלך שחשב שהוא כל יכול

בערב חורפי אחד בפברואר 1547, באולם הקר של מנזר סיון שמצפון ללונדון, הונח ארון עופרת כבד ובתוכו גופתו של אחד המלכים החזקים והכבירים בתולדות אנגליה – הנרי השמיני. הארון נח שם ללילה אחד בדרכו מווייטהול אל קברו בווינדזור. איש לא שיער שהלילה הזה יהפוך לחומר בערה לאגדה שחורה על סוף חייו, על כלבים המלקקים את דמו ועל קללה ישנה של נזיר שזכה לצחוק ולעג מהמלך בחייו – ונקם בו, כך נאמר, במותו.

החל משנות הארבעים של המאה השש-עשרה, בריאותו של הנרי השמיני הידרדרה במהירות. פציעת רכיבה ישנה, שהחמירה בתאונת סוס ב-1536, השאירה אותו עם פצע פתוח ברגל שהתמלא כיבים מוגלתיים, כאב בלתי פוסק וזיהומים חוזרים. משקלו תפח לכמעט שלוש מאות פאונד, הוא התקשה ללכת, הועלה על כסאות מיוחדים ומנופים, וסבל ככל הנראה מסיבוכים לבביים ומטבוליים שהביאו בסופו של דבר למותו בגיל חמישים וחמש. המלך, שהתחיל את דרכו כנסיך ספורטיבי, משכיל וכריזמטי, סיים אותה כגוש סובל של בשר חולה, מבודד בחדריו, מוקף יועצים שמפחדים לומר לו את האמת.

כאשר הושם המלך המת בארון העופרת האטום, החלה תסיסה של גז בתוך הארון. במשך הלילה הגז הצטבר בארון, עד שהארון נבקע באחת, וחלקים מגופו של הנרי התפזרו באולם. על פי הדיווח של ג'ילברט בורנט, בבוקר התאספו נזירים סביב הארון המבוקע וגילו כלבי רחוב שהסתננו אל האולם, נמשכים אחרי ריח הדם, ומלקקים את מה שהיה פעם מלך אנגליה המפואר. "יד האלוקים פגעה בו" קראו הנזירים בחרדה, "קללה של אדם הסובל על לא עוול בכפו אינה שבה ריקם", יצא הקול והתפשט סביב האתר, ובאנגליה כולה.

כדי להבין על מה דיברו הצופים המבועתים, יש לחזור חמש עשרה שנה לאחור, אל פסח 1532. אז, בעוד הנרי השמיני פועל במרץ למען האינטרסים האגואיסטיים שלו, כאשר בין השאר הוא הוציא להורג את אשתו, אחת מהן, העזו מספר נזירים להעביר עליו ביקורת בפומבי. אחד מהם הוצא להורג בייסורים. הלה, ברגעיו האחרונים, ציטט את הפסוקים מספר מלכים: "כה אמר ה', הרצחת וגם ירשת? ודברת אליו לאמר: כה אמר ה', במקום אשר לקקו הכלבים את דם נבות ילקו הכלבים את דמך גם אתה".

ואכן, קללתו של אותו אדם, שמאס בשחיתות של המלך, הדביקה את המלך, שחשב שהוא כל יכול, ושכח שיש מישהו כל יכול מעליו. הנרי עצמו, כמובן, כבר לא היה שם כדי לשמוע את הלחישות. ארונו המשיך לווינדזור. הוא נקבר בקבר מאולתר לצד אשתו ג'יין סימור, ותכנית המוזוליאום האדירה שתכנן לעצמו מעולם לא הושלמה. במידה רבה, הסמל המוחשי ביותר שהותיר הוא לא קבר מפואר, אלא סיפור.