האדמו"ר שחזר בתשובה: מי היה רבי יחזקאל טאוב?

אחרי שנה של כתבות על היסטוריה, שהמקורות להן היו מספרי היסטוריה, אכתוב סיפור אחד, על אדם שהכרתי בתור ילד. בשבילי העיירה כפר חסידים הסתובב דרך קבע באיטיות יהודי מבוגר, שנראה כמו אחד מאנשי הכפר. איש יזע ועמל, לבוש בבגדי עבודה, לפעמים גם נהג בטרקטור וביצע עבודות שונות, אבל הכינוי שלו היה "האדמו"ר מיבלונה".

בשחר אפור של תחילת המאה הקודמת, עמד לו צעיר בן 29 בפולין הקפואה, ורקם חלום שנראה דמיוני: לקחת חצר חסידית שלמה, לעקור אותה מהעיירה יבלונה, ולהעלות אותה אל אדמת הקודש, להקים כאן כפר של תורה וקדושה, אבל גם של מחרשה, של זיעה, של חקלאות יהודית גאה. שמו היה רבי יחזקאל טאוב, האדמו"ר מיבלונה – והוא האמין בכל לבו שזה רצון ה'.

הוא נולד בשנת תרנ"ו (1895) למשפחת טאוב, שושלת אדמורי קוז'ניץ וקוז'מיר, וירש את הנהגת החצר בגיל צעיר, לאחר פטירת אביו. בעוד רוב האדמו"רים של זמנו לחמו בציונות מרחוק, לבו של האדמו"ר מיבלונה נמשך דווקא אל רעיון "אהבת ציון" ואל דמותו הבוערת של הרב ישעיהו שפירא – "האדמו"ר החלוץ", מייסד הפועל המזרחי. לאט לאט התגבשה בלבו ההכרה: הגלות נשברת, והקב"ה קורא ליהודים לעלות לארץ. לא רק יחידים – ציבור שלם, חצר שלמה.

בשנים תרפ"ד-תרפ"ה (1924–1925) עשה מעשה, שאז נשמע כמעט מטורף: הוא הקים חברה בשם "נחלת יעקב", אסף כספים, חיזק את לב חסידיו והוביל עשרות משפחות חסידיות מפולין לארץ ישראל. באונייה פגש קבוצה דומה של חסידי קוז'ניץ בראשות האדמו"ר רבי ישראל אליעזר הופשטיין, "עבודת אליעזר", ושניהם, בליווי הרב ישעיהו שפירא, יצאו יחד לחפש מקום להתיישב בו. אדמות חרבאג' שבעמק זבולון, ביצתיות, מלאות קנים ויתושי מלריה, נראו לרבים כחור נידח; בעיני האדמו"ר מיבלונה זו הייתה הזדמנות לגאולה. שם הקימו את "נחלת יעקב" ו"עבודת ישראל", שהתמזגו לימים ליישוב אחד: כפר חסידים – כפר של חסידי ה'.

הימים הראשונים היו רחוקים מרומנטיקה. האדמה הכבדה סירבה להניב, הביצות הפילו חללים, ילדים חלו, פרנסה לא הייתה והחובות תפחו. העולים, שחיו בעיירות מוכרות בפולין, מצאו את עצמם לפתע במאבק יומיומי על פת לחם. על כתפיו של האדמו"ר נחו לא רק חלומות, אלא גם מחסור, תלונות והתחייבויות כספיות אדירות לאנשי "הכשרת היישוב". בסופו של דבר, כדי להאכיל את חסידיו, נאלץ למכור חלק מן האדמות. עבור רבים, זה נראה כבגידה בחלום; עבורו זו הייתה בחירה כואבת בין קרקע לבין חיים.

כאן נכנסת לתמונה הטרגדיה האישית שלו. הלחץ העצום, העלבונות, תחושת הכישלון ולאחר מכן הידיעות על חורבן יהדות אירופה – כל אלה שברו את רוחו. בשלב מסוים עזב את הארץ, נסע לארצות הברית לגייס כספים, ונתקע שם. תחת השם "ג'ורג' נייגל" הפך לקבלן מצליח בלוס אנג'לס, התרחק מן הדת ונעלם מעיני חסידיו. שנים של גלות כפולה: רחוק מהארץ, רחוק מהחצר, רחוק מהקב"ה.

אך דווקא כאן מתגלה עומק ההשגחה. אותם חסידים שעלו איתו לארץ – שסבלו עמו בביצות ובמחסור – ניצלו כמעט כולם מן החורבן. בעוד אחים ובני משפחה שנותרו בוורשה עלו בעשן, המשפחות מכפר חסידים הקימו בתים בארץ ישראל. על פי מסמך הנצחה בכפר חסידים, "רוב חסידיו שעלו איתו לארץ חייבים לו את חייהם", בזכות החזון שהוציא אותם מפולין בזמן. על מצבתו נחקק המשפט שהיה שגור בפיו: "באהבת חינם תיבנה ארצנו".

בשנותיו האחרונות אירע המהלך הגדול ביותר בחייו הרוחניים: תשובה. לאחר עשרות שנים של חיים נוכריים, פשט את דמות "ג'ורג' נייגל" ושב אל שם ילדותו, אל אמונתו, אל חסידותו. הוא חזר לארץ, לכפר חסידים, אל אותם שבילים שאותם חרש בצעירותו עם מחרשה פשוטה ועם אמונה ענקית. כבר לא כאדמו"ר גדול מוקף חצר, אלא כזקן צנוע, מתקן, מבקש מחילה, מחבק את בני הדור הצעיר ומזכיר להם שהכפר הזה נבנה מחלום של תורה, עבודה ואהבת ישראל.

מנקודת מבטו של יהודי מאמין, קשה שלא לראות בסיפורו של האדמו"ר מיבלונה פרק חי של "דרכי ה'". צדיק צעיר שמעז ללכת נגד הזרם, מייסד כפר של חסידים בארץ צחיחה, נשבר באמצע הדרך, נופל לגלות – ובסוף חוזר, לחבר מחדש עצמות יבשות. כפר חסידים של היום – בתי הכנסת, בתי המדרש, השדות והבתים – הם מצבה חיה לאדם אחד שנשא בלבו אמונה גדולה שהארץ הזאת תיבנה באהבת חינם, בעבודה קשה; לזקן חסידי שהאמין כי הקב"ה לא נוטש את מי שפועל בשמו, גם אם מתגלגלים דרך תהומות.

חייו ומותו של האדמו"ר מיבלונה אינם רק פרק בהיסטוריה של יישוב אחד בעמק זבולון. הם שיעור באומץ, בכאב ובכוחה של תשובה. כפר חסידים עומד שם עד היום ומספר בלחש לכל מי שעובר בשער: כאן, בין הבוץ לבתי האבן, נבט החלום של חסיד אחד שהאמין שהגאולה מתחילה ממחרשה, מדמעה ומאהבת ארץ ישראל.