"אם המורה אומרת לך שאת ילדה נהדרת, מה את עונה לה?"

יצאתי עם מלי לקניות, לשם שינוי בלי דסי, שעדיין הייתה בצהרון.

רק מזכירה שהיא בת עשר וחצי.

הזדרזנו מהר-מהר כדי להספיק לחזור לפני שדסי תחזור, כי בשלישי אני בקליניקה כל היום, וברביעי יש לי יום עמוס. בחמישי מדברים על מבול. בקיצור, אם לא אעשה היום קניות – אין עוף לשבת ושלל חומרי גלם.

היא ביקשה להתפנק: "אמא, אני רוצה שוקולד", היא אמרה כשעברנו ליד השוקולדים השווים, לא חלילה הפשוטים.

"יודעת מה? תבחרי לך את מה שאת הכי אוהבת". לא תמיד אני מסכימה. היום כן.

"אמא, גם אני רוצה", היא ביקשה כשקניתי מנטוס לטובי, שהתקשר מהישיבה וביקש כמה דברים, וגם, אם אפשר, קצת פינוקים.

"יאללה, לבריאות", פרגנתי לה.

מובן שהיא רצתה עוד דברים, אבל שמתי גבולות והודעתי שכיף לפנק, וצריך לדעת מתי לעצור.

יצאנו מהחנות, סוחבות עגלת קניות עמוסה בכל טוב.

"תודה, אמא, שפינקת אותי", אמרה הגברת, תוך כדי שהיא מתלקקת מהשוקולד השווה (האמת? טעמתי. שווה ממש!).

"בשמחה, אהובה שלי", אמרתי. ואחרי רגע של שתיקה שאלתי: "מלושקה, את יודעת למה אני אוהבת לפנק אותך?".

"כי אני ילדה טובה", היא אמרה.

אחד הדברים הכי מסוכנים (כן, מסוכנים!) בחינוך זה להכליל מחמאות שהן כותרות גדולות מאד, בלי להוריד אותן לפרטים. כמו: "צדיקה", "חכמה", "מדהימה", "גאונית", "מווושלללמת". זה לא המקום להרחיב על זה עכשיו.

(רק אגיד מה כן: להחמיא בלי הכללות, אלא עם הסבר למה אני אומרת לך את המילים הטובות האלה. למשל: במקום "את חכמה", עדיף להגיד: את חושבת לפני שאת פועלת. או, במקום "צדיקה", עדיף להגיד: את מתחשבת באחרים וחושבת עליהם גם כשלא תמיד נח לך. ככה הילד/ה (וגם מבוגרים) מבינים למה הם ראויים למילה הטובה שלך, ויודעים להמשיך ולעשות עוד מאותו הדבר, בעוד המילה "צדיקה" מחייבת לעמוד בהרבה מאד מחויבויות כדי להיות ראויה למחמאה הזו. ואם לפעמים כבד לי לוותר כל הזמן לאחרים ואני רוצה הפעם לא לוותר? אבל אז אני לא אהיה צדיקה יותר, אז אי אפשר... או: הפעם טעיתי בתשובה, מה שאומר שאני כנראה לא באמת חכמה... וכאן זה גורם לילד להיכנס לקונפליקטים פנימיים לא נכונים ומאד מאד הרסניים.)

"מלוש, זה כי את ילדה שכל כך משתדלת להיות טובה, והרבה פעמים גם מצליחה. את מחפשת איך להתקדם, ללמוד, להתפתח, להשתפר. כשאני משקפת לך התנהלות לא נכונה – את מיד משתדלת לשפר אותה. זו ילדה שרוצה להיות טובה באמת. ושתדעי, את אף פעם לא תהיי מושלמת, כי אי אפשר להיות מושלמים. אבל תמיד אפשר להיות טובים יותר", נאמתי את נאומי לאומה.

היא צחקקה תוך כדי שהיא מלקקת שאריות שוקולד שנותרו על העטיפה.

"אבל אסור להגיד כאלה דברים. זה נקרא גאווה!", ענתה לי הרבנית וקשטוק הקטנה.

"לא, מתוקה שלי. גאווה זה כשאני אגיד לך את כל הדברים הטובים האלה, ואת תגידי לי, נניח: 'מה? לא רק זה! אני הכי ככה וככה, ואין כמוני בעולם, ואף אחת בכיתה שלי לא מתקרבת להיות טובה כמוני'. זו גאווה. אבל להכיר ביכולות שלך, בעבודה שאת עושה, בתוצאות שאת משיגה – זו לא גאווה. זו הכרה במתנות שהקב"ה נתן לך".

היא הקשיבה.

"מלוש, אם אני, נניח, מורה בבית הספר, ואני אומרת לך שאת ילדה נהדרת, מה את עונה?".

"לא, מ'פיתום. אני בכלל לא נהדרת!".

"למה, מלוש?".

"עובדה, אני הרבה פעמים לא מצביעה לפני שאני עונה למורה באמצע השיעור".

"ואת חושבת שזה עושה אותך פחות גאוותנית, כי את מוצאת בעצמך חסרונות? כי את לא מקבלת את המחמאה או מקטינה את המחמאה?".

היא שתקה. היא כבר התחילה להבין.

"מלוש, את חושבת שאת נהדרת?".

"כן".

"אז למה היית אומרת למורה שאת לא?".

"כי אמרתי לך, שאני חושבת שזה גאווה".

"ועכשיו מה את מבינה?".

היא שתקה.

"מלוש, להגיד שאת לא נהדרת כשאת כן – זה שקר. זה להגיד להקב"ה שהמתנות שהוא נתן לך לא שוות כלום. את לא מכירה בהן. הוא נתן לך את הכוח להיות טובה בכל מיני תחומים ועניינים, ואת בעצם אומרת לו שאת לא מכירה במה שהוא נתן לך. להגיד 'תודה, כיף לשמוע מילים טובות', זו לא גאווה. זו אמת. וזה מה שייתן לך כוח להמשיך להיות כזו. זו הכרה בכוחות שלך, ואלו הכלים שיאפשרו לך להמשיך לגדול, להשתפר ולהיות תמיד טובה עוד יותר".

רוח קרירה נשבה בחוץ.

היא סיימה את השוקולד.

"אמא, עכשיו אני יכולה לקחת את העגלה", היא אמרה ולקחה אותה ממני כעת, כשידיה פנויות.

שמתי יד על הכתפיים שלה.

וככה הלכנו ברחובות ירושלים, בשעת שיא של אמצע היום.

אמא לא גאוותנית, שמכירה בכוחות וביכולות האדירים שהקב"ה נתן לה, שאומרת עליהם תודה בכל יום לקב"ה שזיכה אותה בהם, ושהיא זוכה להשתמש בהם כדי להיות שליחה טובה לאחרים, וילדה אחת, בת עשר וחצי, שלומדת עוד על כמה היא נשמה גדולה בעולם הזה,וכמה האור שלה ראוי להיראות ולהאיר מבלי להתנצל ובלי להתגאות.

ואת?

מוזמנת להכיר בכוחות שלך, במה שאת טובה, במה שאת מצליחה, במה שאת משתפרת, ולתת לעצמך קרדיט בקול. זו לא גאווה. זו הכרה במתנות שהקב"ה נתן לך.

בדיוק כמו שאת מבינה שהכרה בכוחות של הילדים, של בן הזוג, של אנשים אהובים, נותנת להם כוח להיות טובים יותר.

אם תהית איך את יכולה לשפר את הערך העצמי שלך – תתחילי משם.

איתך, בהכרה בערך שבך.

דבורי רובינשטיין (וקשטוק) היא מייסדת ומנהלת "מרכז סוויטש" לשינוי. לפרטים נוספים אודות דבורי, לחצו כאן