נשים בחנוכה: סיפורי הגבורה של יהודית ושל חנה ושבעת בניה

בעיצומו של חג האור, חשוב להאיר את דמויותיהן של שתי נשים שהפכו לסמל של גבורה יהודית בלתי מתפשרת: יהודית, שבאומץ לב נדיר הצליחה להפוך את מהלך המלחמה במעשה אחד נועז; וחנה, שעמידתה הבלתי נתפסת מול העריצות והקרבת שבעת בניה הפכו למופת של אמונה שאינה נכנעת. שתי נשים, שתי דרמות אנושיות מטלטלות, ושיעור עמוק על תעצומות נפש, מסירות ואור שמנצח כל חושך.

יהודית בן יוחנן

סיפור הגבורה של יהודית נקשר במסורת עם מעשי החשמונאים. היו שראו בה את בתו של מתתיהו החשמונאי ואחותו של יהודה המכבי, ולכן נהגו לקרוא את ספר יהודית בחנוכה.

המצביא הולופרנס צר על העיר בתול שביהודה, וכדי להכניע את תושביה ניתק אותה ממעיינות המים שלה. לאחר 43 ימי מצור גבר הצמא בעיר, ותושביה ביקשו מראשי העיר להיכנע. אשה אלמנה אחת החליטה להציל את העיר. היא לא גילתה את תכניתה לאיש, ורק ביקשה כי יינתן לה ולשפחתה לצאת מהעיר. שם האשה - יהודית. היא הגיעה אל מחנה האויב והצליחה, בדברי חלקות, לקנות את לבו של הולופרנס. במשך ארבעה ימים שהתה במחנה האויב, כשמדי לילה היא נושאת תפילה לאלוקי ישראל להצלחת משימתה. בלילה הרביעי האכילה את המצביא גבינה מלוחה והשקתה אותו יין חריף, וכשנפל שיכור נטלה את חרבו וכרתה את ראשו. יהודית חמקה בחזרה אל העיר, כשאמתה נושאת את ראשו של הולופרנס עמה. כשנודע הדבר במחנה האויב, נפוצו החיילים לכל עבר. יהודית נהפכה לגיבורה לאומית.

סיפורה של יהודית מזכיר מאוד את סיפורה של יעל אשת חבר הקיני, שהרגה באופן זהה את סיסרא בתקופת השופטים. אומץ הלב, התחכום, הנחישות, השימוש בתחבולות, וגם שתיית החלב, חוזרים בשני הסיפורים. סיפורים אלה נותנים מקום של כבוד גם לנשים ולמעורבותן הפעילה במאורעות החשובים של העם היהודי לדורותיו; נשים בודדות שבאומץ לבן ובחוכמתן הצליחו להערים על גדולי המפקדים ולהכריע גורלות.

חנה ושבעת בניה

סיפורם של חנה ושבעת בניה מתאר מעשה גבורה של אם יהודייה וילדיה, שמצאו את מותם על קידוש השם. על פי הסיפור, האם ובניה מובאים לפני המלך או הקיסר. הם נדרשים, בזה אחר זה, לאכול חזיר או לעבוד עבודה זרה. כל אחד מן הבנים מסרב כאשר מגיע תורו, ומוצא להורג לעיני אמו.

הסיפור מופיע בגרסאות שונות ובמקורות שונים, ומופיע על רקע גזירותיו של אנטיוכוס אפיפנס. הוא מתואר כאחד הגורמים לפרוץ מרד החשמונאים, ומשמש כמופת לדבקות בתורה ובמצוותיה וכסמל לנכונות למות על קידוש השם. הסיפור מהווה דוגמה לדין "ייהרג ובל יעבור", שבימים כתיקונם חל רק על עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, אך בימי שמד רוחני חל על כל המצוות.

על פי המופיע בתלמוד הבבלי, אנשי הקיסר תפסו את האישה ואת בניה, והקיסר דרש מן הבנים בזה אחר זה לעבוד עבודה זרה. כל אחד מן הבנים דחה בתורו את תביעת הקיסר, תוך שהוא מצטט פסוקים מדברי התורה האוסרים על עבודה זרה. הבנים הוצאו להורג בזה אחר זה, לעיני אמם. כשהגיע הקיסר לבן השביעי, הוא אמר לו שהוא משליך את חותמו לפני עבודה זרה ומציע לילד שיתכופף וירים אותו, רק כדי שיאמרו שקיבל עליו את הוראת המלך. הילד סירב, והקיסר הורה להורגו. אמו ביקשה לחבק את הילד לפני מותו, ולחשה דברים באוזניו. בתום המעשה היא מתה בקפיצה מהגג. על פי איכה רבה, כך אמרה לבנה השביעי: ”בני, לך אצל אברהם אבינו ואמור לו: כך אמרה אימי: אל תזוח דעתך עליך! אתה עקדת מזבח אחד, ואני עקדתי שבעה מזבחות, אתה – נסיון, ואני – מעשה”.

הנשים גם היו אלה שהניפו את נס המרד. לאחר שרבים מבין הנאמנים לדת היהודית ברחו אל המדבר והמערות מפני גזירות אנטיוכוס, נשארו הנשים לבדן ובמעשיהן עוררו את הגברים להילחם ביוונים. וכך עשו: כשהיה נולד בן לאחת מנשות הגברים שנסו אל המערות, הייתה מלה אותו בגיל שמונה ימים, ומאחר שעל פי הגזירות היו שניהם צפויים להיות מוצאים להורג, הייתה האם עולה עם תינוקה לחומת ירושלים, משליכה את בנה ממרומי החומה ומטילה את עצמה אל מותה אחריו. במעשיהן אלה קראו הנשים לבעליהן ולאחיהן המסתתרים מפני היוונים: "אם לא תאזרו עוז ותצאו להילחם באויביכם, סופכם שלא יהיו לכם לא בנים ולא נשים, ותכלו מן הארץ. לא בסתר נשמור את קדשינו אלא בגלוי ולעיני כל, ואם חפצתם להצילנו - צאו מן המערות והילחמו באויב". כך יצא המרד לדרכו.

סיפורי הגבורה של יהודית ושל חנה ושבעת בניה מזכירים לנו, שהאור בוער בלבבות אמיצים שמסרבים לוותר על זהותם ואמונתם גם בשעות החשוכות ביותר. שתי נשים, רחוקות בזמן אך קרובות ברוח, מלמדות אותנו שגם מעשה אחד של אומץ או מילה אחת של אמונה יכולים להדהד לדורות. בחג שבו אנו מציינים את נצחונו של המעט על הרבים, אין ראוי יותר מלהזכיר את אותן נשים שהפכו את הבלתי אפשרי למציאות, וממשיכות להאיר לנו את הדרך עד היום.