"הוא עבר גיהינום והצליח לשמור על האמת שלו": מורן קורס מסכמת שנתיים של חיזוק ויוצאת מחוזקת

היום שבו כל 20 החטופים האחרונים חזרו היה כמו נשימה עמוקה אחרי שנתיים שבהן כולנו החזקנו את האוויר.

שנתיים מאז אותו 7/10, כשהלב של העם נעצר, והעולם התהפך. מאז אנחנו חיים עם כאב שהוא לא רק לאומי – הוא אישי. כל אחד נגע במלחמה הזו באיזשהו אופן, גם בלי להיפגע באופן ישיר. מי דרך בן משפחה או חבר שמכירים מקרוב, מי דרך מתנדבות, מי דרך אינספור תפילות והחלטות טובות.

בכמה חזיתות זכיתי לגעת עמוק בנשמות הגיבורות שעשו היסטוריה:

התנדבות במנוחה וישועה – ארגון ברשות הרב קעניג שמוסר נפשו כפשוטו – למען משפחות השכול;

התנדבות בתחילת המלחמה בבית חב"ד תפן - לחלוקת ציציות, תפילין וכו' לחיילים;

למעלה מ-150 סיפורים וראיונות בערוץ הידברות על אמהות שכולות, אלמנות, ניצולות מנובה, חטופות שהשתחררו, נשים שהתנדבו בזק"א ביום עצמו וסיפרו על מראות קשים מכל, ועוד;

חיזוק דרך הרשתות ובערוץ 14;

והתנדבות בבית רפואה עם המשפחה.

שנתיים אינטנסיביות – רכבת הרים של ממש שנוגעת בשכול – ותוך כדי כך גם בהמון ניסים גלויים ובתעצומות נפש שגילינו באנשים רגילים-כביכול, שלא חשבו שקיימים בהם כוחות לעבור ניסיונות כאלה.

*

אני זוכרת את מורן סטלה ינאי, ששבה אחרי 54 יום מהשבי, מספרת לי ש-13 ערבים רמסו אותה. תחשבו רגע, היא לבד מול 13 ערבים חמומי מח, חיות טרף, תת-אדם, וכל מה שהם עושים – היא בלבה אומרת: "זו רק פגיעה בגוף, בנפש הם לא נוגעים בי. ה', אתה איתי, אני מרגישה אותך, ואתה שומר עלי".

קולטים?!

13 ערבים עליה – והיא מרגישה שה' איתה!

יש סיפורים שלא עוזבים אותי ומלווים אותי כל רגע.

אפרת מור, שזכיתי בה כחברה טובה שלי (במאמר מוסגר – בכל ערב שבת הדלקתי נר נוסף לזכות כל החטופים, שיחזרו. כשסיפרתי לה היא שמחה כל כך. ולא רק היא, אלא כל ההודעות ששלחו לי להעביר לכל המרואיינות שלי – והעברתי הלאה – הן פשוט התמוגגו ושמחו מכל שיתוף / החלטה טובה כזאת). האצילות, חכמת החיים, העמידה בלחצים של צביקה ואפרת מור – זה לא דבר פשוט לעמוד בו שעוברים כזה ניסיון. ועוד באיזו גבורה יהודית הם עברו אותו...

דיצה אור, שעמדה בכל החזיתות, ועם כל הכאב – היא המשיכה להאמין ולקוות.

וכשכתבתי לשלושתן, ובנוסף גם לג'ולי קופרשטיין, הודעה כשבניהן חזרו סוף כל סוף, כולן שלחו לי: "קיבלנו ילד במתנה!", "נס מהלך!", "הודו לה' כי טוב!".

*

במנוחה וישועה ראיתי מקרוב איך מתוך השבר נולדת אמונה. ליוויתי משפחות שכולות, וסיפור אחד נצרב לי משם: אני זוכרת גבר בן 40 פלוס מספר בסעודת שבת על החלום שחלם על בנו שנפל במלחמה. הבן מופיע לו בחלום, ומבקש ממנו שישמור שבת אחת למען חברו שהתאבד, אחרי שראה כל כך הרבה חברים שלו שנפלו מול עיניו.

בחלום האב שאל את בנו: "למה? מה קרה? אני יכול לעזור במשהו?", והבן חזר – "אבא, תשמור שבת בבקשה, בשבילו. זה יעזור לו".

למחרת, יום חמישי, הוא אומר לכל בני משפחתו: "השבת אנחנו שומרים כהלכתה". וסיפר את חלומו, ואמר להם: "תראו, אני הולך להיות עצבני בלי סיגריות בשבת". לפחות 3 קופסאות ביום הוא מעשן, כך הסביר לנו. הוא אמר להם "אז אל תתקרבו אלי בשבת. תנו לי לבצע את מה שבני ביקש, בלי שאפול באמצע".

וכך הוא מספר שהוא שמר שבת, ולא האמין עד כמה הוא נהנה! ממש הופתע מעצמו. אחר כך הוא חשב – אם נהניתי כל כך, למה שלא אשמור עוד שבת? וכך הוא חתם את סיפורו: "היום זאת השבת הרביעית שאני שומר".

*

ועוד סיפור על מנוחה וישועה, כי מה לעשות – אחרי כל כך הרבה שבתות וימים של שהייה במחיצת משפחות הגיבורים, אי אפשר שלא ייחרטו בנו עמוק הדברים הרבים שהם אמרו. אלה הסיפורים שעליהם ילדינו יגדלו – מסירות הנפש, הרצון להציל יהודים בתופת, העדר החשיבה עצמית על "מה יקרה לי", העיקר להציל עוד יהודים, החיילים שלנו – שראו את טובת הארץ לפני טובתם האישית והמשפחתית...

אי אפשר לתפוס את זה.

בדור שחשבנו שהוא ירוד כל כך, ודיברנו בערגה על הדורות הקודמים שידעו מה זו מסירות נפש – הראו לנו אותם צעירים מה זו באמת מסירות נפש וגוף!

טובול, אבא שכול, הגיע ב-7/10 השנה, שהפעם יצא בחול המועד סוכות, לשמוח בשמחת בית השואבה אצל הבת שלו שחזרה בתשובה. ואחרי שראה שבערוצים הכלליים נאמר במפורש שהם לא מציינים ואומרים "חג שמח" או "מועדים לשמחה" בגלל האבל, הוא היה בשוק, ובנחישות יהודית טהורה לא נתן לאבל לכבות את השמחה. הוא קם ואמר: "מה פתאום? דווקא עכשיו אנחנו צריכים לשמוח יותר. כי רק שמחה מביאה ישועה". והוא החליט לומר כמה דברים בפני הקהל הקדוש שרקד שם – על כמה דווקא עכשיו צריך להיות בשמחה, זו המצווה שלנו כעת, ולהפך – דווקא ילדינו הגיבורים היו רוצים שנמשיך לשמוח ולרקוד עם התורה. ואת כל זה הוא אמר כשאת ראשו מעטרת קרחת, ולא כיפה... ואני בכל פעם מהרהרת בתשובה דווקא על ידי אותם אנשים – איזו אמונה חזקה וטהורה יש להם!

הלוואי עלי.

והוא רקד. ועוד יותר הרקיד את כולם. רקד עם שבר, עם דמעות, אבל עם אמונה חזקה בשמחה שתנצח את הצער והכאב. וכל מי שהיה שם רקד איתו ביתר שאת, כאילו בתוך המעגל ההוא נולדה תקווה ואמונה פנימית יותר.

*

אני זוכרת סצנה אחת שנצרבה לי עמוק בלב, בהתנדבות שלנו בבית הרפואה.

חייל אחד, שרק רצה לחזור הביתה, ישב על מיטה. נכנסנו אליו לדבר איתו קצת, לנסות לשמח, ואז

הבן שלי, בן 11, ניגש אליו בתמימות של ילד ובאמונה עזה, ושאל: "מה אתה הכי רוצה בעולם?".

"לחזור הביתה", הוא ענה. "אחרי חצי שנה פה... זה מה שאני מבקש". ולא יודעת מאיפה העוז והאומץ הבן שלי, הוא אמר לו: "אם תיקח על עצמך תפילין, אני אומר לך – מחר אתה בבית".

מיד הסתכלתי על בני ואמרתי – "יוספי, תקשיב, זה לא עובד ככה...". חששתי מהבטחות. הרי ה' הוא לא כספומט, שמבצעים פעולה – והופ, מקבלים את התוצאה...

אבל הוא הסתכל עלי בעיניים שאמרו "אמא, תרשי לי...".

אז אפשרתי לו לנהל את האירוע.

החייל לקח על עצמו תפילין.

ולמחרת, לא תאמינו, הוא צילם את עצמו מהבית. וסיפר לי ששני רופאים מתוך שלושה החליטו פתאום שאפשר שהוא ימשיך את הטיפול בבית. "תראי לבן שלך", הוא כתב לי, "מה זאת אמונה של ילד".

לפעמים לא צריך חכמים. צריך ילד אחד שמאמין – כדי להזכיר לכולנו איך נראית גאולה קטנה.

*

אני חושבת על כל אותם האנשים שפגשתי – אלמנות, יתומים, חיילים פצועים. בכל מקום אותו חוט זהב דקיק – אמונה זכה וטהורה. לא אמונה שמדברת בסיסמאות, אלא כזו שיושבת בלב. עמוקה, שקטה, עקשנית.

אמונה שאומרת – יש יד שמנהלת הכול. גם את מה שנראה כמו חושך מוחלט.

וכעת החטופים חזרו, וכל העם אמר "ברוך מחיה המתים". כי באמת – זו תחייה. לא רק שלהם, שלנו. ממש חווינו פה חזרה גנרלית לתחיית המתים...

*

אני זוכרת ששיר סיגל סיפרה לי על אביה, קית' סיגל, אדם מבוגר, שניסו לשבור אותו בכל מיני דרכים בשבי, וניסו שיתאסלם, הציעו לו כל כך הרבה דברים – והוא סירב. תחשבו רגע: קיבוצניק שמעולם לא אמר שמע ישראל, ולא עשה קידוש מימיו – לא מוכן להתאסלם, למרות הפיתויים הרבים מצידם. וכשהוא חוזר, מה הוא מבקש? כוס קידוש וכיפה לראשו...

באלול האחרון, היא סיפרה לי, הוא נסע שלוש שעות לכל צד – לסליחות בכותל, ודווקא בלילה הראשון של הסליחות, בעומס הכי גדול. והיא לא הבינה, ושאלה – "אבא, למה אתה נוסע 6 שעות בשביל סליחות בכותל, שאתה יכול לראות בטלוויזיה?!". והוא ענה לה: "כי זה הניצחון שלי! הם ניסו לשבור אותי ושאתאסלם, ואני מראה להם שלא רק שלא התאסלמתי – אלא עוד יותר חיזקתי את היהודי שבי!".

לא מצמרר?

וואי, איזה יהודים של אמת!

*

בנוסף, כששומעים את עדויות השבי של רום ברסלבסקי,  הלב מסרב להאמין.

שנתיים לבד. שנתיים שלמות. לא במנהרה, אלא לבד, כשהוא מוחזק חלק מהזמן לצד גופות של חטופים חללים. תארו לכם את הזוועה, את הריח, את הבדידות האינסופית בחדר של מטר על מטר.

הם ניסו לשבור אותו בכל דרך: הציעו לו אוכל וסבון בתמורה להתאסלמות, דרשו שיצום ברמדאן ויקרא מהקוראן. הם שיקרו לו שאיראן הפציצה את ישראל, שההורים שלו שכחו ממנו ולא הפגינו.

אבל רום לא נשבר.

כנגד כל הטרור הפסיכולוגי, כנגד המכות שספג כמה פעמים ביום, כנגד הפחד מלינץ' שחווה כשניסה להימלט – רום אחז בזהותו. הוא התפלל. וכשחזר הביתה, הוא חזר ואמר שוב ושוב: "אני יהודי! אני יהודי חזק!".

הוא עבר גיהינום, והצליח לשמור על האמת שלו. עלינו לזכור את הגבורה הזו שלו, שלהם, של כל הגיבורים, את המסע המזעזע שעברו רק כדי שאנחנו נוכל לחיות כאן כיהודים חזקים! 

ובאיזשהו מקום עמוק, זה מרגיש כמו סימן. כמו נקודת אור שמספרת סיפור רחב הרבה יותר. אחרי כל הסיפורים האלה, שהם קמצוץ ממה שחווינו פה, ממה שמתרחש בעם שלנו – ממש מרגישים כיצד הגאולה כבר ממש פה.

כי אם עם כזה, אחרי כל מה שעבר, עוד יודע לחבק, לרקוד, לשיר, ולהאמין, לחזק את היהודי שבו הרבה יותר – אז אין ספק שאנחנו כבר בדרך אל הגאולה השלמה.