"החליפה הזאת צרה מדי, אני לא יכול לנשום בתוכה"

"אני לא מבין. אני כל הזמן עושה דברים בשביל דנה, בשביל הילדים, בשביל כולם. אבל במקום שיעריכו וארגיש שאני יכול להתרווח בנחת, אני פשוט נחנק", אמר עמיחי.

"נחנק?", שאלתי.

"לא משנה מה אני אעשה, זה אף פעם לא מספיק", ענה.

דנה חייכה חיוך עייף. "אתה באמת עושה עבורי המון, אבל זה מרגיש שאתה עושה כדי להוכיח שאתה בסדר, ולא באמת עבורי", הגיבה.

"עמיחי, כשאתה אומר שלא משנה מה תעשה, אף פעם זה לא מספיק – איך זה מרגיש בגוף שלך ממש עכשיו?", שאלתי אותו.

עמיחי עצם עיניים. "זה גורם לי להרגיש כבדות, לחץ בחזה. כאילו אני לובש חליפה צרה ומהודקת מדי", ענה.

"ומה החליפה הזו מסמלת?", שאלתי.

"החליפה הזאת? תפקיד שנכנסתי אליו כמציל".

"ואז?", שאלתי.

"אם אני לא בתפקיד הזה, ואני לא זה שמחזיק את כולם, אז מי אני בכלל?", אמר.

"עמיחי, כשאתה נכנס לתפקיד המציל והגוף מתכווץ, זה סימן שאתה נאחז חזק בזהות שמגבילה אותך. מתחת לכל זה יש משהו אחר – יש זרם של חיים שרוצה לעבור דרכך", הסברתי.

"לעבור דרכי?", שאל עמיחי.

"לא כמציל, אלא כעמיחי", עניתי.

"אני לא בטוח שאני מבין", אמר, מבולבל.

"אנחנו רגילים לחשוב בדרך בינארית: נכון / לא נכון, טוב / רע. אבל הגוף שלך הוא מצפן מסוג אחר, שמספר מתי אתה נאחז בניסיונות שליטה, ומתי אתה פתוח לריפוי. כשאתה פתוח – יש זרימה, שמחה וביטחון".

"אני כמעט שלא מכירה אותך במצב כזה, אתה רוב הזמן או לחוץ או מתגונן", דנה פנתה אליו בשקט.

"תעצרו רגע את כל הסיפורים וההסברים, ופשוט תשאלו את עצמכם שלוש שאלות פשוטות…".

"אילו שאלות?", קטעה אותי דנה.

"מי האדם שיושב מולי? מה הוא מרגיש ממש עכשיו? מה הכי יועיל לו?", עניתי.

"ואז?", שאלה דנה.

"תחשבו, איך תיראה השיחה ביניכם?", שאלתי את שניהם.

"אני רואה אותך עייפה, מותשת", עמיחי פנה לדנה.

"אני רואה אותך לחוץ ותמיד מנסה להחזיק הכל. מה שיועיל לך עכשיו זה אולי פשוט לדעת שאני איתך, גם אם אתה לא מחזיק את כל העולם", פנתה אליו דנה בעיניים דומעות.

השקט שהיה בחלל החדר היה שקט של ריפוי.

"דנה, מה התפקיד שלך?", פניתי לדנה

"המבקרת. זו שתמיד יודעת הכי טוב. אמא שלי הייתה כל הזמן על המשמר, מתקנת ומתלוננת, וכנראה שירשתי את זה ממנה", צחקקה דנה בעצב.

"כאב לא נעלם, אלא עובר מדור לדור. וכשאנחנו מתבוננים בו בחמלה, אנחנו מבינים שגם אמא שלך פעלה ממקום כואב. עכשיו יש לך ההזדמנות לא רק לא להמשיך את הדפוס, אלא להתחיל את הריפוי".

"אני אף פעם לא חשבתי עליה כעל מישהי פצועה, אלא כמעין שופטת מלאה בביקורת", ענתה.

"החיים לא נועדו להיות בעיות שצריך לפתור אותן. החיים הם מסע. הנשמות שלכם נפגשו כדי לפתוח קומה חדשה. הפצעים שאתם מרגישים הם לא אויב, אלא שערים. בכל פעם שאתם חוזרים לאותם ויכוחים או כאבים, זה לא עונש, ואתם לא באמת תקועים בלופ. אתם בתוך תנועה ספירלית, שבה אתם פוגשים את אותו המקום, אבל בכל פעם ממדרגה גבוהה יותר. כשאתם מתנגדים לזה, אתם לא מצליחים לעלות קומה, וזה מקשה מאוד על הריפוי".

"אז אני לא צריך להיות יותר 'המציל'?", שאל עמיחי.

"אתה צריך להיות מי שאתה באמת. עמיחי שמאפשר לזרם לעבור דרכו, והופך להיות פשוט וטבעי יותר. לא עמיחי שנמצא בהצגה", הסברתי.

"ואולי גם אני יכולה לעזוב את התפקיד של השופטת, לראות אותך יותר ולבדוק מה אתה באמת מרגיש", אמרה לו דנה בהבנה.

"וזה בדיוק כל היופי בשלוש השאלות שעוקפות את הצורך לשלוט, ופותחות מקום לענווה ולחמלה.

"בפעם הבאה שאתם מרגיש את הצמצום או הדריכות הזו, עצרו. שאלו את עצמכם: איזה תפקיד אני מחזיק עכשיו? ואז, מתוך מקום של חמלה וענווה, תשאלו את עצמכם: מה הכי יועיל לי עכשיו? תאפשרו לגוף שלכם להדריך אתכם, מתוך קשיבות אמיתית אליו".

חנה דיין hanna.tipul@gmail.com

לכל הטורים וליצירת קשר, לחצו כאן