פרשת דברים: בין המרגלים לעץ הדעת, ובין טוב לרע

פרשת השבוע, דברים, מתארת נאום פרידה מרתק ומכונן של משה רבנו מעם ישראל, והיא נקראת באופן קבוע בשבת המכונה "שבת חזון" – השבת שלפני תשעה באב. משה רבנו עומד לפני פטירתו והוא מוצא לנכון להשמיע דברי תוכחה לצאן מרעיתו האהוב. משה בוחר לפתוח את הפצעים. הוא מזכיר את חטא המרגלים, את הבכייה ההיא בלילה – הבכייה של תשעה באב. הוא מדבר על המקומות שבהם העם לא עמד במשימה האלוקית.

משה גם מזכיר את התוצאה הקשה של חטא המרגלים, שכל מי שלא רצה להיכנס לארץ, אכן לא יכנס ורק הילדים של אותו דור יזכו להיכנס אליה.

כשמשה מזכיר את הילדים, הוא מתאר אותם בתיאור מעניין: "...וּבְנֵיכֶם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ הַיּוֹם טוֹב וָרָע, הֵמָּה יָבֹאוּ שָׁמָּה וְלָהֶם אֶתְּנֶנָּה וְהֵם יִירָשׁוּהָ" (דברים א', ל"ט). בפשטות, הכוונה היא שאותם אלו שהיו ילדים באותו יום מר של חטא המרגלים, הם כן יכנסו לארץ, שהרי הם היו קטנים מידי בשביל להבחין בין טוב לרע, כך לא הייתה להם זכות בחירה (עיין אבן עזרא).

המילים הללו – "ידעו", "טוב ו"רע", מזכירות לנו את עץ "הדעת טוב ורע". נראה שמשה רבנו מעורר כאן את חטא עץ הדעת – ועלינו להבין מה הקשר בין סיפור המרגלים לחטא עץ הדעת?

וכמובן, איך כל זה קשור לחיינו היום, ולתקופה המיוחדת שאנו נמצאים בה – ערב תשעה באב, בו עם ישראל בעולם כולו מקונן ומתאבל על חורבן הבית וגלות בני ישראל מארצו?

נראה מספר הקבלות בין חטא עץ הדעת לחטא המרגלים:

א. כשמשה אומר למרגלים לתור את הארץ, הוא מפרט להם מה לראות ובין היתר הוא אומר להם שיבדקו "הֲיֵשׁ בָּהּ עֵץ אִם אַיִן" (במדבר י"ג, כ'). מעבר לפשט הדברים (עיין רש"י שם), גם בגן עדן היה עץ. עץ הדעת. האם יש קשר בין שני העצים?

ב. משה אומר למרגלים: "וְהִתְחַזַּקְתֶּם וּלְקַחְתֶּם מִפְּרִי הָאָרֶץ" (שם). משה מצווה אותם להתחזק ולקחת מפרי הארץ, בעוד שבגן עדן זה בדיוק מה שנאסר לאדם וחווה: "וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת". "וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַגָּן אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ פֶּן תְּמֻתוּן".

העובדה שמשה אומר למרגלים "והתחזקתם" כדי לקחת מפרי הארץ, זה אומר שהייתה להם התנגדות והם היו צריכים להתחזק כדי לקחת מפרי הארץ, בעוד שבגן עדן היה בדיוק הפוך – הם היו צריכים להתחזק ולהתגבר כדי לא לקחת מהפרי.

ג. ההשלכות הקשות של שני הסיפורים דומות מאוד. בחטא המרגלים, אלוקים גוזר שתי גזרות מרכזיות: א. מוות במדבר: "בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִפְּלוּ פִגְרֵיכֶם" (במדבר י"ד כ"ט). ב. אי כניסה לארץ המובטחת: "וְכָל מְנַאֲצַי לֹא יִרְאוּהָ" (במדבר י"ד, כ"ג). התוצאה הזו דומה להפליא להשלכות של חטא עץ הדעת. מוות: "כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת" (בראשית ב', י"ז), וגירוש מגן עדן: "וַיְשַׁלְּחֵהוּ השם אֱלֹהִים מִגַּן עֵדֶן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר לֻקַּח מִשָּׁם". אדם וחווה לא יוכלו לחיות "בארץ" הטובה. מעניין. לשני הסיפורים יש את אותן תוצאות.

ד. העץ בגן עדן שהיה אסור לאכול ממנו נקרא "עץ הדעת טוב ורע". בחטא המרגלים, הוויכוח בין יהושע וכלב לשאר המרגלים ולבני ישראל נסוב סביב השאלה האם הארץ טובה או רעה. זהו הדיון – מה טוב ומה רע. משה מבקש מהמרגלים לחקור: "וּמָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא יֹשֵׁב בָּהּ, הֲטוֹבָה הִיא אִם רָעָה" (במדבר י"ג, י"ט). לאחר שהעם שומע את הדוח השלילי, הוא אומר: "הֲלוֹא טוֹב לָנוּ שׁוּב מִצְרָיְמָה" (במדבר י"ד, ג'). כלומר, במצרים טוב ובארץ כנען לא. לעומתם, יהושע וכלב אומרים "טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד" (במדבר י"ד, ז'). יש כאן ויכוח על טוב ורע. מה טוב ומה רע.

נראה שהקשר בין שתי הפרשות הוא מהותי.

בלי להיכנס כעת לעומק הנושא של חטא עץ הדעת, המסר ממנו הוא מרכזי וחשוב: בני אדם לא יכולים לגשת לעץ הדעת טוב ורע, כי רק מי שיש לו ידע מוחלט של טוב ורע יכול לגשת אליו. יש רק אחד כזה – אלוקים. רק אלוקים יודע מה זה טוב ומה זה רע. התורה כותבת בפרשת בראשית כמה וכמה פעמים "וירא אלוקים כי טוב", ולהיפך: "וירא השם כי רעה רבת האדם". "יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע אֲנִי השם עֹשֶׂה כָל אֵלֶּה" (ישעיהו מ"ה, ז').

אלוקים ברא את הטוב וברא את הרע. יש לו דעת. לנו אין דעת כמו שלו. למה? כי אנחנו סובייקטיביים. אנחנו מחליטים מה טוב לפי מה שנעים לנו באותו רגע. אלוקים, כיוצר העולם, הוא היחיד שיכול לומר לנו מה טוב באמת ומה רע באמת.

בעצם העובדה שאלוקים ברא עץ אחד מיוחד, והוא אמר עליו: "זה לא שלכם, זה שלי", הוא העביר מסר קריטי לאנושות: אני קובע מה טוב ומה רע. אתם תעשו טוב, אבל לפי ההגדרות שלי. אדם וחווה אמרו: לא. אנחנו נחליט לבד – "וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל". בעיניה – זה טוב, וזה היה החטא.

גם אצל המרגלים. אלוקים אומר שהארץ טובה: "וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן הָאָרֶץ הַהִיא אֶל אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ" (שמות ג', ח'), ואילו המרגלים ראו אחרת, שפטו בעצמם כמו אדם וחווה ואמרו – לא, זה רע! לכן, אמר אלוקים, אם אינכם מאמצים את ההגדרה שלי לטוב, אינכם יכולים לגור בארץ הזאת, כמו גירוש נוסף מגן עדן.

מי כן יכנס? הילדים. אלה שלא ידעו טוב ורע. אלה שלא שפטו בעצמם. להם ייפתחו השערים.

וכאן נכנסת ידיעה חשובה מאוד. המרגלים אולי לא חטאו בעצם העברת הדיווח, שהרי יתכן שהם העבירו מידע נכון, הבעיה הייתה במסקנה שהם הסיקו – אי אפשר לכבוש את הארץ, מסקנה שסותרת את מה שאלוקים הבטיח. זה היה החטא. המרגלים יכלו לומר: ריבונו של עולם – אמרת שהארץ טובה, לנו זה נראה אחרת, אנחנו מפחדים, אבל אנחנו מאמינים ובוטחים שתעזור לנו ונבין למה טעינו. לא להכחיש את העובדות, אלא לשאת את הסתירה בין העובדות לאמונה.

כשאלוקים אומר לא לאכול את הפרי כי הוא רע, אסור לנו לאכול אותו גם אם הוא תאווה לעיניים. וכשאלוקים אומר לנו לקחת ולטעום מפרי הארץ, עלינו לאכול אותו גם אם הוא נראה לנו רע. 

כשאלוקים אומר על משהו שהוא טוב, הוא טוב. וכאן נכנסת האמונה. נחדד.

משה רבנו מוכיח את עם ישראל על הפחד שלהם מלהיכנס לארץ ואומר להם בפרשתנו: "וּבַדָּבָר הַזֶּה אֵינְכֶםמַאֲמִינִם בהשם אֱלֹהֵיכֶם" (דברים א', ל"ב). המושג "אמונה" מופיע לעיתים קרובות בתורה, אבל האם הכוונה היא פשוט להאמין שאלוקים קיים? הרי בני ישראל עמדו על שפת ים סוף וראו את קריעת הים, את עשר המכות, את כל ניסי מצרים – לא יעלה על הדעת שהם עדיין לא האמינו בקיומו של אלוקים.

המונח "אמונה" בתורה אינו עוסק בעצם האמונה בקיומו של אלוקים, אלא במשהו עמוק יותר. כשמשה אומר "אינכם מאמינים" כוונתו שכרגע אין לכם נכונות לדבוק בו ולסמוך עליו כשהדברים נראים קשים.

הפעם הראשונה שהמילה "אמונה" מופיעה בתורה היא בפסוק: "וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים וַיִּקְחוּ אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ וְאַהֲרֹן וְחוּר תָּמְכוּ בְיָדָיו מִזֶּה אֶחָד וּמִזֶּה אֶחָד, וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה עַד בֹּא הַשָּׁמֶשׁ" (שמות י"ז, י"ב). "אמונה" כאן משמעה יציבות, נחישות, התמדה, מצב שבו אתה לא נכנע להתנגדויות אלא נשאר יציב באמונה. הידיים מורמות למרות הקושי (עיין רמב"ן ורשב"ם המבארים שהמילה אמונה היא מלשון חוזק).

זה מה שמשה אומר לבני ישראל – האמונה עומדת למבחן בעיקר כשיש התנגדות, ובחטא המרגלים נכשלתם במבחן האמונה.

האמונה האמיתית מתחילה במקום שהשכל נגמר. המשימה שלנו היום, ובפרט לקראת תשעה באב, היא לתקן את מה שנפגם אז, את החיסרון באמונה, ופשוט להאמין.