פרשת בלק: מה הופך את בלעם לרשע כל כך?

בלעם הוא נביא לא יהודי שנשכר על ידי בלק, מלך מואב, במטרה להגן על ארצו מפני "פלישה" של בני ישראל. כך אומר בלק לבלעם: "וְעַתָּה לְכָה נָּא אָרָה לִּי אֶת הָעָם הַזֶּה כִּי עָצוּם הוּא מִמֶּנִּי, אוּלַי אוּכַל נַכֶּה בּוֹ וַאֲגָרְשֶׁנּוּ מִן הָאָרֶץ, כִּי יָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ וַאֲשֶׁר תָּאֹר יוּאָר" (במדבר כ"ב, 'ו). מובן שזו אנטישמיות טהורה, שהרי בני ישראל לא איימו על מואב אלא להיפך – התורה מצווה: "אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב וְאַל תִּתְגָּר בָּם מִלְחָמָה" (דברים ב', ט').

בלק מנסה לייצר על ארצו "הגנה רוחנית", משום שהוא מבין שעם ישראל הוא עם שונה, אפוף הגנה רוחנית. "אֵלֶּה בָרֶכֶב וְאֵלֶּה בַסּוּסִים וַאֲנַחְנוּ בְּשֵׁם השם אֱלֹהֵינוּ נַזְכִּיר" (תהלים כ', ח'). בלק נגע בנקודה נכונה אז הוא מחפש נשק "רוחני" – והוא מצא את בלעם.

בלעם הוא "שכיר חרב" רוחני.

נעיין בדברי המשנה המפורסמים: "כל מי שיש בידו שלשה דברים הללו, הוא מתלמידיו של אברהם אבינו, ושלשה דברים אחרים הוא מתלמידיו של בלעם הרשע. תלמידיו של אברהם אבינו עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה. תלמידיו של בלעם הרשע עין רעה ורוח גבוהה ונפש רחבה" (אבות ה', כ"ב).  

המשנה מסווגת את בלעם כ"רשע". מבט שטחי בתורה לא ממש מצביע על רשעות גדולה מצד בלעם (עיין סנהדרין דף קו ע"א). נכון שבלעם הוא "נביא להשכרה" והוא מוכן להזיק לעם ישראל אם בלק אכן ישכור אותו – אבל הוא אומר לבלק שוב ושוב: "הַדָּבָר אֲשֶׁר יָשִׂים אֱלֹהִים בְּפִי אֹתוֹ אֲדַבֵּר" (במדבר כ"ב, ל"ח), "אֵת אֲשֶׁר יָשִׂים השם בְּפִי אֹתוֹ אֶשְׁמֹר לְדַבֵּר" (במדבר כ"ג, י"ב). "לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת פִּי השם אֱלֹהָי לַעֲשׂוֹת קְטַנָּה אוֹ גְדוֹלָה" (כ"ב, י"ח). וזה אכן נכון – בלעם לא אמר דבר שלא נאמר לו מפי השם, אז מדוע הוא ראוי לתואר "בלעם הרשע"?

איפה מסתתרת הרשעות הגדולה של בלעם, ומה עומק ההשוואה לאברהם?

הרמז הראשון לכך שבלעם ואברהם אולי קשורים זה לזה באיזשהו אופן, מגיע ממש בתחילת הפרשה – כאשר בלק פונה לבלעם ומבקש ממנו לקלל את העם: "כִּי יָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ וַאֲשֶׁר תָּאֹר יוּאָר" (במדבר כ"ב, ו'). זה מזכיר לנו את אברהם, שכאשר הקדוש ברוך הוא מתגלה אליו לראשונה הוא אומר לו: "וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה" (בראשית י"ב, ג').

זה נשמע דומה לבלעם, אולם ההבדל הוא גדול. בלעם פעיל: "אֵת אֲשֶׁר תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ וַאֲשֶׁר תָּאֹר יוּאָר". אברהם פסיבי: "וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר". האנשים הם אלה שמקללים או מברכים אותו, והשם מגיב בהתאם. הם הפוכים או מהווים תמונות ראי זה של זה.

בלעם יוצא לדרך: "וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת אֲתֹנוֹ" (במדבר כ"ב, כ"א). להבדיל, זו הצורה שבה מתחילה פרשת עקדת יצחק: "וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ". גם אברהם יוצא למסע. השלב הבא אצל אברהם הוא: "וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ", גם אצל בלעם: "וְהוּא רֹכֵב עַל אֲתֹנוֹ וּשְׁנֵי נְעָרָיו עִמּוֹ".

כשאנחנו ממשיכים לקרוא, אנחנו מגלים עוד ועוד מקבילות. אחד הבולטים שבהן הוא המלאך "שמפריע" לשניהם. הקדוש ברוך הוא מצווה את אברהם לעקוד את יצחק, אברהם עושה הכל כדי למלא את רצון הבורא ואז בא מלאך ואומר: "אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר" (בראשית כ"ב).  גם כאן – השם אומר לבלעם: אתה יכול ללכת, ואז בא מלאך ועוצר אותו: "וַיִּתְיַצֵּב מַלְאַךְ השם בַּדֶּרֶךְ לְשָׂטָן לוֹ" (במדבר כ"ב, כ"ב). המלאך עוצר את בלעם, בדיוק כמו אצל אברהם.

מה התורה רוצה ללמד אותנו בהשוואה הזאת? אנחנו מבינים שההבדל בין אברהם לבלעם הוא תהומי.

מהו האתגר המרכזי בעקדה? במסע העקדה, אברהם שומע את הדבר שלכאורה הוא הכי לא רוצה לשמוע: תעקוד את הבן האהוב שלך. אדם רגיל היה עושה הכל כדי לא לשמוע הוראה כזו.

ופה האתגר המרכזי: האם אברהם יכיר באמת? האם אברהם יהיה כן עם עצמו לראות את המציאות כפי שהיא – גם כשהיא קשה מנשוא? או שמא הוא יעדיף לשקר לעצמו, לברוח ממנה, לבנות סיפור נוח יותר ולפרש את ציווי הבורא באופן שונה? העקדה, אולי יותר מהכל, בוחנת לא רק את כושר הציות של אברהם – אלא את כוח הפנים של האדם להישיר מבט אל תוך האמת, גם כשהיא שוברת לב, ולא לסלף מאומה מרצון השם.

להבדיל, גם בלעם יודע היטב מה רצון השם. אין לו ספק מהו הדבר הנכון. השם אמר לו באופן חד משמעי: "לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם, לֹא תֹאֹר אֶת הָעָם, כִּי בָרוּךְ הוּא". אין יותר ברור מכך. אבל בלעם לא מוכן להיכנע. הוא מחפש דרך לעקוף את רצון השם, לשכנע את עצמו ואחרים שאולי עוד אפשר. הוא משקר – אבל בעדינות, בעקיפין, במסווה של נאמנות.

כשהוא עונה לשליחים, הוא משנה את הנוסח: "לְכוּ אֶל אַרְצְכֶם כִּי מֵאֵן השם לְתִתִּי לַהֲלֹךְ עִמָּכֶם". הוא לא אומר שהדבר אסור באופן מוחלט כי העם מבורך, אלא מציג את זה כאילו מדובר ב"החלטה זמנית" או ב"בעיה טכנית". המילה "מֵאֵן" רומזת כביכול למאבק – כאילו השם נאלץ לדחות, אבל אולי עוד אפשר לשנות.

בלק לא מוותר. הוא שולח שליחים חשובים יותר, עם הצעה מפתה יותר: "כִּי כַבֵּד אֲכַבֶּדְךָ מְאֹד",
ובלעם מגיב כ"צדיק": "אִם יִתֶּן לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב, לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת פִּי השם". אבל – למה להזכיר "מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב"? כי זה מה שהוא באמת רוצה. את הכסף. וכך, במקום לסגור עניין, הוא מציע: "וְעַתָּה, שְׁבוּ נָא בָזֶה גַּם אַתֶּם הַלָּיְלָה וְאֵדְעָה מַה יֹּסֵף השם דַּבֵּר עִמִּי" (במדבר כ"ב, י"ט). נראה מה השם יגיד שוב. אבל כבר נאמר לו – לא! אז למה לשאול שוב?

התשובה, כשאדם באמת רוצה, השם נותן לו. הפעם השם אומר לו: "אִם לִקְרֹא לְךָ בָּאוּ הָאֲנָשִׁים, קוּם לֵךְ אִתָּם, וְאַךְ אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תַעֲשֶׂה" (כ').

אז למה "וַיִּחַר אַף אֱלֹהִים כִּי הוֹלֵךְ הוּא"? כי השם לא שינה את דעתו – אלא רק הוליך אותו בדרך שהוא עצמו בחר בה. חכמים מסבירים: "בדרך שאדם רוצה לילך, בה מוליכין אותו" (מכות י ע"ב). אם אתה מתעקש לשקר לעצמך – השם ייתן לך. אבל זה כבר לא מסע נבואי, אלא מסע של גילוי עצמי. האם תתמודד עם האמת? האם תהיה ישר עם עצמך? או שתמשיך לטשטש, לרכך, ולכסות את רצונך האישי באצטלה של יראת שמים?

זה ההבדל בין שני האישים. אברהם – מוכן להקשיב. מוכן לשמוע גם את הקשה ביותר, בלי לסלף, וזו הענווה שחכמים מדברים עליה במשנה. בלעם – משקר לעצמו. הוא נביא, הוא רוחני, אבל כל הזמן מכניס את עצמו לתוך דבר השם, והכנסת עצמך לתוך דברי אלוקים – היא, לפי חכמים, שורש הרשעות.

שניהם משכימים בבוקר, חובשים את בהמתם ויוצאים עם שני נערים. שניהם נעצרים על ידי מלאך, אך כאן נגמר הדמיון ונחשפת התהום הפעורה ביניהם. אברהם – אדם של אמת. אברהם מגלם יושר פנימי מוחלט. הוא לא מסלף את דבר השם, לא מרכך אותו, ולא בורח ממנו – גם כשהוא שומע את הציווי הקשה ביותר. הגדולה שלו היא לא רק בציות – אלא ביכולת להקשיב באומץ, לשאת את דבר השם כמו שהוא, גם כשזה כואב. וזה מה שחכמים מכנים "עין טובה, רוח נמוכה, ונפש שפלה". ענווה אמיתית. לא לשם מראית עין, אלא בשורש הנפש.

בלעם, לעומתו, נביא גדול – אך לוקה בעיוורון מוסרי. הוא יודע את רצון השם, שומע אותו בבירור – אבל מרכך, מעקם, משאיר פתח. הוא מצטט את דבר השם בצורה מעוותת, שואל שוב שאלות שכבר נענו, מערב את האינטרסים האישיים שלו (כסף, כבוד), ומשכנע את עצמו שהוא פועל בשם השם. זהו שורש הרשע, לפי חכמים. הכנסת האגו לתוך דבר השם. בלעם איננו רשע רק מפני שהוא אויב, אלא גם מפני שהוא מעמיד פני צדיק אך בעצם מזייף את הרוחניות. "עין רעה ורוח גבוהה ונפש רחבה".

אברהם שומע את קול השם ומשתדל להתאים את עצמו אליו. בלעם שומע את קול השם אבל מנסה להתאים אותו אל עצמו. ולכן, אחד הוא אבי האומה והשני הוא בלעם הרשע.