מרד יהודי קפריסין: הקהילה שהתנגדה לצלבנים - ונמחקה כמעט לחלוטין

דמיינו את שנת 1191: ספינות מלחמה ענקיות, מפרשיהן מתנוססות בדגלי הצלב, חותכות את גלי הים התיכון לעבר קפריסין. על החוף, בעיר לימסול, יהודים ותושבים מקומיים עומדים דרוכים, מביטים באימה ובנחישות. מלך אנגליה, ריצ'רד לב-ארי, בדרכו למסע הצלב השלישי, החליט לכבוש את האי. הקהילה היהודית, ששגשגה שנים תחת השלטון הביזנטי, לא עמדה מנגד. זהו סיפור מרתק של התנגדות אמיצה, מאבק חסר סיכוי נגד ענק, ועונש כבד. בואו נצלול לפרק דרמטי זה בהיסטוריה של יהודי קפריסין.

קפריסין, אי אסטרטגי בים התיכון, הייתה תחת שלטון האימפריה הביזנטית במאה ה-12. יהודים חיו שם מאות שנים, עוד מימי הרומאים, והקהילה פרחה בערים כמו לימסול, ניקוסיה ופמגוסטה. לפי מסמכים ביזנטיים ומכתבים יהודיים, הם מנו כמה אלפים, עסקו במסחר בבדים, תבלינים ויין, ובנו ספינות בנמלים. בתי כנסת פעלו לצד כנסיות, והשלטון הביזנטי, לרוב סובלני, אפשר להם חופש דת וכלכלה.

אבל הכל השתנה ב-1191. ריצ'רד לב-ארי, מלך אנגליה, יצא למסע הצלב השלישי להחזיר את ירושלים מצלאח א-דין. בדרך, סערה הטביעה ספינות שלו ליד קפריסין, והשליט הביזנטי המקומי, יצחק קומננוס, התנגד לעזור. ריצ’רד ראה הזדמנות: כיבוש האי יבטיח בסיס ימי לצלבנים. עבור יהודי קפריסין, הכיבוש איים על חייהם, רכושם וחירותם הדתית.

כשספינותיו של ריצ’רד נחתו ליד לימסול במאי 1191, יהודי קפריסין לא נכנעו ללא קרב. לפי הכרוניקה הצלבנית "איטינרריום פרגרינורום", תושבים מקומיים – ביזנטים, יוונים ויהודים – התאחדו להגן על האי. יהודים, שהכירו את החופים והנמלים מתוקף עיסוקם, לקחו חלק פעיל. הם הצטרפו למגינים על חומות לימסול, חמושים בחרבות, קשתות וכלים מאולתרים כמו אבנים וקורות עץ.
חלקם נקטו בטקטיקות נועזות: סוחרים יהודים בעלי ניסיון ימי עזרו לחבל בספינות צלבניות על ידי שחרור עוגנים או הצתת חומרים דליקים שהושלכו למים. אחרים העבירו מידע על תנועות הצבא ללוחמים הביזנטים, וסייעו לארגן מארבים בדרכים ההרריות של האי. למרות נחיתות מספרית – אלפי צלבנים מול מאות מגינים – ההתנגדות האטה את ריצ’רד במשך ימים. הכרוניקן אמברוז, שהיה עד לאירועים, רשם כי "המקומיים, כולל בני העם העברי, עמדו בגבורה מול הצבא המלכותי". אך כוחו העצום של ריצ’רד, עם חיילים מאומנים, סוסים כבדים ומכונות מצור, היה בלתי ניתן לעצירה.

לאחר קרבות עזים, ריצ’רד לב-ארי כבש את לימסול, ובתוך שבועות ספורים, עד יוני 1191, השתלט על כל קפריסין, ולכד את יצחק קומננוס. יהודי קפריסין, שבלטו בהתנגדותם, שילמו מחיר כבד. הצלבנים, מונעים מקנאות דתית וזעם על ההתנגדות, ראו בהם "מורדים" ו"שותפי האויב". הכרוניקה "איטינרריום" רומזת להתפרצות אלימה: רבים מיהודי לימסול ופמגוסטה נטבחו בחרב, ללא הבחנה בין לוחמים, נשים וילדים.

מי ששרד את הטבח סבל מעונשים קשים. הצלבנים בזזו בתים יהודיים, שרפו בתי כנסת והחרימו רכוש – כסף, סחורות וציוד מספנות. קהילות שלמות גורשו מהערים הגדולות, וחלק מהיהודים נאלצו לברוח להרים או לעזוב את האי בסירות קטנות, לעבר ארץ ישראל או מצרים. ריצ’רד, שהעביר את השליטה באי לאבירי מסדר הטמפלרים, אפשר הגבלות חמורות: איסור על תפילה בבתי כנסת, מסים כבדים, והשפלה פומבית. הקהילה, שמנתה אלפים לפני הכיבוש, הצטמצמה לעשרות משפחות בלבד, מפוזרות וחלשות.

כיבוש קפריסין ב-1191 שינה את האי: הוא הפך לבסיס צלבני, ולאחר מכן נמכר למלך הצרפתי גי דה לוסיניאן, שהקים בו ממלכה נוצרית. עבור יהודי קפריסין, ההשלכות היו הרסניות. הקהילה, ששגשגה במסחר ובחיי דת, כמעט נמחקה. שרידים ניסו להשתקם בכפרים קטנים, אך המסחר הימי והחיים הקהילתיים לא חזרו לקדמותם במשך עשרות שנים. עדויות ממקורות ביזנטיים ויהודיים מראות כי חלק מהגולים מצאו מקלט בקהילות כמו קהיר או ירושלים, והעבירו את סיפור גבורתם.
ההיסטוריון המודרני יהושע פראוור מציין כי התנגדות יהודי קפריסין הייתה "דוגמה נדירה לאומץ של קהילה קטנה מול כוח צבאי אדיר". למרות התבוסה, מעשיהם הדהדו כסמל לנחישות, ותרמו לרוח ההתנגדות של יהודים בתקופת הצלבנים. מאוחר יותר, במאה ה-13, יהודים חזרו לאי בהדרגה, והקימו מחדש קהילות קטנות. וכמו שתמיד קורה, קהילות אלו נשארו גם לאחר שלטון הצלבנים על האי קפריסין.