היי, החבר'ה שם בפיקוד העורף, אתם אלופים, באמת. אתם מצילים חיים, אבל מה עם פיקוד הלב? איך אני מצילה פה את הלבבות של כולם, כשהלב שלי בעצמו משתולל במהירות?

אז עד שפיקוד העורף יפתחו מחלקת הסברה לעם של אימהות לביאות, הנה כמה הנחיות ליצירת מרחב מוגן ללב שלך ושלך ילדייך בשעת חירום.

פיקוד העורף לימד אותנו לבחור את המרחב הכי מוגן בתנאים הקיימים - גם אם הוא לא מושלם. גם הנחיות פיקוד הלב מתבססות על אותו עקרון: חווית האזעקה והירידה למקלט כנראה לא תהיה מענגת, אבל בתוך הכאוס שהיא יוצרת, אנחנו יכולים לנסות לעשות את הכי טוב שיש בתנאים הקיימים. טראומה נצרבת בזכרון כשאנחנו מרגישים לבד מידי באירוע גדול מידי ומערער מידי. כשילד נמצא בתוך בועה של בטחון דרך דמויות ההיקשרות שלו, גם אם בחוץ בניינים מתמוטטים, הוא מרגיש בטוח. לעומת זאת, אם ילד נמצא בתוך המקום המוגן ביותר בעולם, כשהוא לבד או בחברת אנשים שעסוקים בפחדים משלהם ולא מסוגלים לראות את המצוקה שלו ולעזור לו לווסת את הפחד, הוא יהיה אחוז אימה.

במילים אחרות, אלו רגעים שבהם את מחזיקה פרדוקס לא פשוט: מצד אחד את במוד הישרדותי, נאבקת להגן על שלום ילדייך; מצד שני את בולעת את החרדה, כדי להגן על ליבם. אבל היי, כח העל שלך כולל גם את הפיצ'ר הזה, במיוחד אם את אזרחית ישראל. שש נקודות שחשוב לזכור במהלך אירוע החירום:

1. ויסות אימהי - ההתראות המוקדמות נבראו בדיוק בשביל זה. יש לך 10-30 דקות להתכונן נפשית לרגע המלחיץ של האזעקה, כך שברגע האמת תוכלי לפעול ממקום רגוע ומוחזק. הילדים שלך מסתנכרנים לתחושות שאת מרגישה בפנים, לא למילים שאת מדקלמת. כשאת מצליחה לווסת את החרדה ואפילו לחוש תקווה, הילדים שלך מסוגלים להרגע ולווסת את הסערה המתעוררת בתוכם.
2. אותות בטחון - הדהדי מסר של בטחון, עוצמה וחוסן. ילדים זקוקים לדמות חזקה להתלות בה, היי בשבילם עוגן בתוך הסערה. את יכולה להגיד: "אני כאן, שומרת עליך, אנחנו לגמרי בטוחים ולא יקרה לנו כלום". אפשר כמובן להוסיף גם: "השם שומר עלינו כל הזמן עכשיו, הוא נמצא איתנו ממש כאן". ספרי להם על הניסים הגדולים (שימי לב שלא משתמע מהם מה היה עלול לקרות אילולי הנס, ילדים חכמים יכולים להבין דבר מתוך דבר ולפחד עוד יותר), על ההשגחה הפרטית שמלווה אתכם, אבל יותר מהכל – חזרי שוב ושוב על המסר שאת מגנה ושומרת עליהם כל הזמן.

1. לא חייבים להיצמד לאמת – בניגוד למיתוס המוכר הדוגל בסיפור האמת בלבד, במקרים כמו אלו (מלחמה, נפילות ישירות, מוות ועוד) לילדים שלנו אין באמת יכולת קיבול לעכל את כל המידע מעורר החרדה הזה. לכן, כשאנחנו מספרים להם מה קורה, ניצור סיפור מרוכך שלא מערער את תחושת הבטחון שלהם. גם אם הם יודעים שזה לא כל הסיפור, או שהם נחשפים לפרטים נוספים, חשוב שהסיפור הפנימי הראשי שלהם יהיה סיפור שמכיל מסר מרגיע שאותו הם יהדהדו בתוכם בכל פעם שיחושו חרדה.
2. תני תוקף לרגשות - אפשרי לילד להביע רגשות, גם אם הם קשים ועוצמתיים. הנטיה הטבעית שלנו היא להגיד: "אין לך מה לפחד", אולי כי לנו עצמנו קשה להתמודד עם הפחד הגדול והמוצדק הזה. במקום זה, תני תוקף לרגשות והוסיפי משפט מרגיע: "אתה מאד פוחד עכשיו. אני כאן איתך, אני שומרת עליך". גם את פוחדת, מן הסתם, אבל את זה תנסי לטשטש (וגם, לנסות לווסת, כמו בנקודה מס' 1). את עכשיו גיבורת העל שלו.

1. תפאורה של בטחון – נסי להפוך את המרחב המוגן שלכם למרחב שמשדר בטחון. בערב, הניחי במקלט כסאות קטנים ועליהם בובה אהובה, חיתול בד או מוצץ. כשתרדו באמצע הלילה, כל אחד יגש לכסא "שלו" וימצא את הפריטים האהובים עליו. הניחי משחקים, ספרים, דפים וחומרי יצירה מהירים.

1. התמקדו בעשייה - עשייה פעילה תורמת להתמודדות עם חוסר אונים ואי וודאות ושולחת למערכת העצבים מסר של שליטה במצב. הכינו ביחד את המקלט/ממ"ד, בחרו ספרים ומשחקים שימתינו להם שם, חלקו תפקידים כמו לחלק כוסות מים, ביסקוויטים או דפי צביעה לילדי השכנים. אם הילד לא משתף פעולה, הוא כנראה זקוק לעזרתך לווסת את החרדה שמשתקת אותו. עטפי אותו בחיבוק ועזרי לו לצאת מהקפאון.

ומה אחר כך? איך מתאוששים מהחרדה, איך שומרים על שגרה כלשהי בתוך הכאוס, ובעיקר – איך ממשיכים להחזיק את הלב שלך ושלהם? בטור הבא בעז"ה.

לאה אוירבך, מדריכת הורים בגישה היקשרותית התפתחותית. עוסקת בהורות לילדים עם רגישות גבוהה, ויסות, והורות לתאומים.