מורן קורס
רק כשאנחנו מוכנים לצייר שוב – משהו חדש נולד
הלב, גם אם מתכווץ – יש בו סוד: הוא מיד לאחר מכן – מתרחב. וככל שמרפים – ככה הוא מתרחב יותר, ומקבל צורה חדשה. כמה יופי יכול להיכנס בלב שנפער מכאב
- מורן קורס
- פורסם ז' סיון התשפ"ה
יש רגעים שאין להם מילים.
ויש רגעים שגם אם נמציא שפה חדשה – היא לא תכיל.
הייתי בשבת של ארגון מנוחה וישועה – שבת עם אלמנות מהמלחמה, עם אימהות שכולות, עם ילדים שאבא שלהם הפך לזיכרון חקוק וחי בלב.
ושם, בתוך הכאב – דווקא שם – קרה פלא.
זה היה כמו לצעוד בזהירות בתוך שדה של לבבות שבורים, ולגלות שבתוך השבר – פורחים פרחים.
נשים שהאובדן עבר דרכן כמו חרב, והן – במקום לדמם – הפכו את עצמן לכלי קיבול לאור.
לאור של אמונה.
לאור של חיים.
ישבה לידי שוטרת, מתנדבת, שסיפרה על חלום שחלמה – שבו ראתה את בעלה נפרד ממנה.
בבקר- התברר שגם בתה בת החמש חלמה את אותו חלום בדיוק.
ואז – חצי שעה אחרי – הוא נרצח.
והיא?
היא אחרי שלוש דפיקות בדלת – אומרת "מזמור לתודה".
כי הוא לא נחטף.
כי גופו שלם.
כי אפילו מהמקום הזה – היא בוחרת להודות.
היא אמרה – "הילדים שלנו לומדים מהעיניים שלנו – שאפשר לשרוד את הבלתי אפשרי".
והלב שלי – כמו עלה ברוח – רעד.
כמו ילד שאמר לאמו: "אמא, את לא צריכה להרדים אותי הלילה. אבא ירדים אותי מהשמים".
עוד אישה שיתפה, שבאובדן שלה כבר ראתה את התהום. והיא סיפרה שחברה אמרה לה אז: "כשהתאלמנתי, אמרה לי חברה – ממבט של מטוס, הכל נראה שלם. לא רואים את המלחמה. אם נצליח להרים מבט לפרספקטיבה של הנצח – גם הכאב ייראה אחרת".
כמה שזה נכון.
על הקרקע – הכל צורב.
אבל כשמרימים מבט, לא כדי לברוח אלא כדי לראות – פתאום מתגלה עומק אחר.
ניגון אחר.
לפעמים אנחנו תוהים – אם רק היה איתנו עד הבר מצווה, עד הלידה... אבל זה לא נגמר, כי תמיד תאמר עד ש...
אבל אנו יודעים שה' מחליט בזמן הנכון לאותה נשמה שהסכימה לעבור את המסע הזה שלה.
והלב, גם אם מתכווץ – יש בו סוד: הוא מיד לאחר מכן – מתרחב.
וככל שמרפים – ככה הוא מתרחב יותר, ומקבל צורה חדשה.
כמה יופי יכול להיכנס בלב שנפער מכאב.
וכמה תקווה זורמת לתוך לב שנשבר – ולא ויתר.
ואז את שומעת משפט קטןף מחברת כנסת לימור סון הר מלך, והוא נהיה לך מנגינה בלב: "לא משנה מה יאמרו הגויים – מה שמשנה זה מה יעשו היהודים".
והן – עושות.
נשים שבוכות בלחישה.
שמשאירות דמעות על הצלחות.
שקמות.
נושמות.
מחבקות זו את זו בלי מילים – כי הלב מדבר בשפה אחרת.
ופתאום הבנתי –
אנחנו חיים לפעמים כמו ילד שאחיו קרע לו את הציור.
והוא בוכה – לא מהקריעה, אלא מהאובדן של מה שהיה.
ורק כשהוא מוכן לצייר שוב – משהו חדש נולד.
לא במקום מה שהיה – אלא בזכותו.
לא דף חדש – לב חדש.
הסתכלתי עליהן.
על הנשים האלו.
המלכות.
שהן לא לובשות כתר – הן פשוט כאלה.
הן הפכו את הלב שלהן למשכן, את האובדן – למקום משכן השכינה.
וכשהשבת הסתיימה, עוד היה לי דופק של קדושה.
ובשבועות – הלכנו לכותל.
ולא יכולתי להפסיק לבכות.
מעל מאה אלף איש.
עם שלם – עומד, צועד, נוהר, מתפלל.
הכאב נוכח – חד, ברור, שורף.
את רואה את האובדן, את האבל, את הדמעות שמושתקות בין סמטאות.
אבל את רואה גם משהו אחר.
משהו על-טבעי.
את רואה את הנצח.
את ההמון הזה – שצועד אל אבא שבשמים.
שבא לומר "תיקון", אבל בעצם אומר: "אנחנו כאן. לא נשברנו. אנחנו שלך".
אין דבר מרגש מזה.
עמדתי שם – ונשמתי נעתקה.
כאב ואמונה צועדים יד ביד.
עם שלם – ששרד את כל ההיסטוריה, ששרוף בגלויות ובמלחמות – ובכל זאת בוחר באור.
כל אחת ואחד, עם הצער הפרטי שלו – וכולם מתאחדים לתמונה אחת, של נצח.
וכשחזרתי הביתה – לא חזרתי אותו דבר.
הרגשתי כאילו דרכתי בתוך אדמה אחרת.
הרגשתי כאילו מישהי שתלה לי לב חדש.
לב שיודע שהחיים כואבים,
אבל הם גם יפים.
וביניהם – יש אמונה שמחזיקה הכל.
ובאמונה הזו – יש אלוקות שמחיה את הכל.
