לקראת סיום מלחמת העולם השנייה, עם היחלשותו של שלטון הנאצים, החלו להתגבש ברחבי אירופה קבוצות של נוקמים – אותם אנשים אשר שמו לעצמם למטרה לפגוע בנאצים, ולנסות לנקום, ולו במעט מן המעט, על מה שעוללו הנאצים להם, לחבריהם ולכל יהודי אירופה.

אחת הקבוצות הקיצוניות והבולטות מביניהם, הייתה קבוצת "הנקם", אשר לא הסתפקה בצייד ורציחה של נאצים בודדים, אלא תכננה גם תוכניות מקיפות לפגיעה המונית בגרמנים.

הקבוצה הוקמה בעיר לובלין, שהייתה העיר הפולנית המשמעותית הראשונה ששוחררה על ידי הצבא האדום, והיא התקדמה מערבה עם התקדמות הצבא האדום.

מנהיג הקבוצה היה אבא קובנר, שהיה ממנהיגי הפרטיזנים של גטו וילנה עוד כשהיה תחת השלטון הנאצי. תחתיו פעלו כשישים חברים, כאשר מנהיגי הקבוצה, רובם ככולם, השתייכו למתחתרות הציוניות שפעלו בגטאות.

הם תכננו לבצע שתי פעולות גדולות. התוכנית הראשונה הייתה להרעיל את מקורות המים של ערים מרכזיות בגרמניה, ולגרום למותם של כשישה מיליון אזרחים גרמניים; והתוכנית השנייה הייתה להרעיל את המזון שחולק במחנה שבויים של בעלות הברית, ולהביא למותם של אלפי חיילים גרמניים שנפלו בשבי.

לשם ביצוע התוכנית הראשונה, הם החדירו אנשים מחברי הקבוצה לעבודה במכוני המים של שתי ערים גרמניות מרכזיות, נירנברג והמבורג. אנשים אלו מיפו את צינורות המים העירוניים, ואיתרו את הצינורות המובילים אל השכונות שבהן התגוררו משפחותיהם של אנשי הצבא האמריקאיים, כדי שניתן יהיה להימנע מלהרעיל אותם.

אחר כך נסע אבא קובנר להיפגש עם פרופסור אפרים קציר, לימים נשיאה הרביעי של מדינת ישראל, וקיבל ממנו כמות גדולה של רעל, שהיה ארוז בתוך שפופרות של משחת שיניים וקופסאות שימורים. הוא לא סיפר לו על התוכנית להרעלת האזרחים, ופרופסור קציר היה סבור שהרעל נועד לשמש להרעלת חיילים נאציים.

ההגנה סיפקה לו תעודות מזויפות, המעידות כי הוא חייל בבריגדה היהודית, שחוזר כעת מחופשת מולדת ליחידתו שבאירופה, והעלתה אותו יחד עם אריזות הרעל על אונייה, בתוספת מלווה שיעזור לו בדרכו.

כאשר התקרבה האונייה לחופי צרפת, שמע קובנר את שמו מוכרז ברמקול של האונייה, והוא הצטווה להתייצב לפני הקברניט. הוא הבין שהזיוף נחשף, והחליט להשליך לים מחצית מן הרעל שהיה עמו. אחר כך הוא סיפר למלווה שסיפקה לו ההגנה את תוכניתם של הנוקמים, וביקש ממנו, שאם הוא לא יחזור מהשיחה עם הקברניט – שהמלווה ידאג להעביר את הרעל ליעדו, ואם לא יוכל – שישמיד אותו מיידית.

אבא קובנר עלה אל הקברניט, ונעצר מיד. המלווה, שלא ידע שהבריטים אינם יודעים מאומה על הרעל, חשש להמשיך להחזיק את הרעל על גבי האונייה, והשליך גם את החצי השני של הרעל אל הים.

אבא קובנר הוחזק במעצר בידי הבריטים במשך ארבעה חודשים, ובינתיים הפיקוד על הקבוצה עבר לידי סגנו, יצחק אבידב.

בעקבות כישלון התוכנית הראשונה, הוחלט על מעבר לביצוע של התוכנית השנייה.

אחד מחברי הקבוצה, אריה דיסטל, הצליח, באמצעות שוחד, להתקבל לעבודה במאפייה שסיפקה את הלחם למחנה השבויים האמריקאי "סלטלאג 13", שהיה ממוקם על יד העיר נירנברג.

הקבוצה, הצליחה להשיג בפריז כמות גדולה של רעל בשם "ארסן", והבריחה אותו לאזור נירנברג על ידי אחד מחיילי הבריגדה.

בליל ה-13 באפריל 1946 הכניס דיסטל חבר נוסף מאנשי הקבוצה אל תוך המאפייה. הם ערבו את הרעל בדבק, ובמשך שעות רבות עבדו ברציפות, והספיקו למרוח את הרעל על גבי 3000 כיכרות לחם שהיו מיועדות לאספקה למחנה השבויים.

בעקבות ההרעלה חלו כ-9000 חיילים גרמניים שטעמו מן הלחם, אך לא דווח אפילו על מקרה מוות אחד.

כנראה הרעל והדבק לא התערבבו היטב. הרעל הצטבר בעיקר בתחתית הכלי, כך שבחומר שנמרח על הלחם הייתה כמות הרעל קטנה מכדי להרוג.

כישלונם של שני המבצעים המתוכננים ריפתה את ידיהם של הנוקמים. רוב חברי הקבוצה עזבו את אדמת אירופה, עלו לארץ ישראל והתיישבו בקיבוץ עין החורש.