הגוף הוא חומר? שיטה חדשה לענות על שאלה ישנה

הוויכוחים בעולם המדע נמשכים כבר שנים רבות. האם הגוף הוא חומר? האם ניתן להסביר את תפקודיו של האדם כפונקציות של חומר המאורגן בצורה כזו או אחרת?

הוויכוח מתמקד בדרך כלל בשאלה "איך": איך יכול להיות שחומר מרגיש משהו? איך יכול להיות שלחומר יש בחירה? איך  יכול להיות שחומר נמשך למשמעות ולטוב? איך דבר כזה מתפתח?

אלו שאלות מצוינות, כמובן, והמאמינים שהעולם הוא רק חומר מתפתלים ומגמגמים כהוגן בניסיון להשיב, אין להם באמת תשובות. אבל מגמה חדשה בתחום שואלת שאלה חדשה: האם? האם זה יתכן?

ריצ'ארד שטרנברג הוא ביולוג אבולוציוני, ולמי שזוכר את עלילותיו, הוא פוטר ממשרתו לפני כמה שנים באשמת הבעת ספק באבולוציה. לצערו של הממסד, הוא ממשיך ב"מעלליו". הוא שואל שאלה פשוטה מאד, בספרו החדש "נקמתו של אפלטון: המדע החדש של הגנום הלא-חומרי". השאלה היא: הבה ונחשב, טכנית בלבד, את התפקודים האנושיים, מספר הפעולות שהגוף, החומר, כביכול, צריך לדעת, להחזיק בזיכרון שלו, לחשב, לתכנן ולתפעל. שיש לנו ידע וניסיון אודות חומר שמתפעל מידע, החלטות, וכו' – מחשבים. כיום, הזיכרון של המחשבים ממוזער בצורה פנטסטית: צ'יפים קטנטנים מכילים יכולת חישוב מופלאה. אבל הנה, נבדוק את כלל החומר שמעמיד הגוף לרשות הנושא, ואת כלל התפקודים הנדרשים ממנו לאורך חייו. האם זה אפשרי טכנית?

שטרנברג גייס לעזרתו בפרויקט שלו את הפיזיקאי בריאן מילר, ויחד הם מסבירים, בסדרת מאמרים, חשבון פשוט. האמת היא שלקורא החשבון נראה מסובך מאד, נוסחאות ותרשימים, אבל העקרונות פשוטים: לו נניח שהגוף הוא חומר, וחומר בלבד, הרי שכל תפקודיו של האדם, כל חכמתו, כל יכולותיו המנטליות – כולם נובעים מתוך החומר שלו, ולכן חייבים להיות מוטמעים בתוכו כבר בעודו עובר בבטן אמו.

מובן שהאדם לומד דברים במשך חייו, אבל אנחנו מדברים על היכולות התיאורטיות: על היכולת הזו ללמוד, על כל מיליארדי הפקודות שנותן המוח לגוף לאורך החיים, החיוניות להישרדותו של האדם ולפעילותו התקינה. הפקודות האלו אינן "נלמדות", לא לומדים אותן בבית הספר. הן נובעות מתוך הגוף. אם הגוף אינו אלא חומר, כל הפקודות האלו, כל הידע הדרוש לתפקוד גוף האדם במשך כל שנותיו, צריך להיות "כתוב" היכן שהוא בתוך הדנ"א האנושי, המלווה אותנו מאז היותנו ברחם אמנו.

האם זה אפשרי? שבתוך הדנ"א יהיו "כתובים" או "מאוחסנים" או כל צורה אחרת שבה תרצו לקרוא לדבר, כל הנתונים האלו, שנדרשים וחייבים להיות בתוך הגוף? אנחנו לא מדברים על השאלה איך זה נוצר, מאיפה באה החכמה הזו. כל מיליארדי הפקודות המאפשרות לנו את החיים, התמודדות עם פציעה, עם מחלה, עם פעילות ספורטיבית, עם מחלות, שינה וערות וכו' - נניח שכל החכמה הזו קיימת כבר, השאלה היא טכנית בלבד: איך "מאחסנים" אותה בתוך דנ"א של עובר בן ארבעה שבועות? היא חייבת להיות שם. הגוף לא עובר קורסים לאחזקה עצמית בשום שלב, הכל מגיע מתוכו. מאיפה זה מגיע?

כאן מגיעים החישובים המסובכים, אבל המשמעות שלהם פשוטה מאד: בתוך הדנ"א האנושי, בתוך מוח של עובר, בתוך גוף של אדם שנוצר, אין אפילו מיליארדית האחוז ממה שיאפשר מבחינה טכנית את שימור המידע הקריטי הזה! זו ההוכחה הכי פשוטה בעולם, שהמידע הקריטי המאפשר חיים הוא לא פיזי. הוא מגיע מהנשמה, מהחכמה האינסופית של הבורא, ולא "מאוחסן" בשום מקום, כי זה בלתי אפשרי, ונוגד את חוקי הטבע.

מילר מצטט הרבה אנשי מדע שנוגעים בבעיה הזו. רובם לא מודים שהטבע נכשל במשימתו להסביר, אבל הם כן אומרים: ההתפתחות לא מסבירה את זה, האבולוציה עומדת מול אתגר... זה השלב הראשון לפני הכרה באמת.