האיש שאכל מיקרופילם: הניסיון הנואש להציל עדויות על זוועות הנאצים

בשנת 1940, בראשית מלחמת העולם השנייה, הובלו עשרים ושניים אלף איש כבולים בשרשראות אל בורות ענק ביער קאטין, שם נורו באכזריות ונקברו בקברי אחים. שלש שנים לאחר מכן הגיעה למקום קבוצה של קצינים במדים. הם הורו לאנשים שהתלוו אליהם לחפור, ועם תחילת החפירה התגלו ממדי הזוועה. "מצאנו בור באורך של 28 מטר וברוחב של 16 מטר, ובו שתים עשרה שכבות של גופות מונחות זו על גבי זו, ידיהן קשורות ופצעי יריה בעורף. בבור זה נמצאו שלשת אלפים גופות, מלבד הבורות האחרים", כתב אחד הקצינים בדו"ח שלו.

הקצין שגילה את הבור היה נאצי, והוא "הזדעזע" מרצח ההמונים. הרוצחים היו חיילים רוסים בפקודתו של סטאלין. סטאלין אמנם נלחם בהיטלר, אבל חיי אדם לא היו חשובים בעיניו יותר מאשר בעיני היטלר. הוא היה רוצח המונים אכזר באותה מידה.

ביער קאטין טבחו הרוסים באלפים רבים משכבות האצולה וההנהגה של פולין – קצינים, רופאים, אינטלקטואלים וכל מי שחשבו שעשוי להתמרד נגד שלטונם במחציתה של פולין, שבה שלטו מכוח הסכמי ריבנטרופ-מולוטוב.

כאשר גילו הנאצים את הטבח, הכחישו הרוסים, וטענו כי מדובר בפועלי בנין שנספו באסון, ועוד תירוצים מגוחכים. ועדת חקירה של הצלב האדום שהובאה ע"י הפולנים קבעה כי הרוסים ביצעו טבח, ובתגובה הרוסים ניתקו את יחסיהם עם פולין, ונוצרה מתיחות גדולה מול גרמניה. הנאצים טענו כי היהודים אחראים לטבח הזה, היהדות העולמית וגרורותיה בממשלה הרוסית. אך עקב אינטרסים פוליטיים של מדינות הברית, ועדה "בלתי תלויה" קבעה בסופו של דבר כי הנאצים ביצעו את הרצח הזה.

יאן קרסקי היה קצין בצבא הפולני. שמועה גונבה לאזניו כי כל הקצינים בדרך לצאת להורג, והוא שינה את דרגתו לחייל פשוט, מה שתוך ימים ספורים התברר כדבר שהציל את חייו. הקצינים נאספו על ידי הרוסים, ו"נעלמו". ההתעלמות של כל האומות באירופה, כולל בנות הברית, מהפשע הזה שאותו ביצעו דווקא הרוסים, הביאה אותו לתובנה כי לאף אחד לא באמת אכפת מרציחות המוניות. העולם הפך לשדה טרף, בלי שמץ של מוסריות. הוא איבד את האמון לפני כולם.

הוא הסתובב בוורשא הכבושה, וראה לאן הדברים מתקדמים. הוא הבין כי הגרמנים רוצים פשוט לחסל, להשמיד, להרוג ולאבד, ואין כוח שיעצור אותם. כולם מפחדים מהם. ואז החליט להצטרף למחתרת. הוא השיג מצלמה קטנה ומיוחדת, במושגים של אותם ימים, והחל לצלם את מעשי הגרמנים. הוא צילם את איסוף היהודים ושילוחם ואת ההרס והרצח שזרעו הגרמנים ברחובות, ואת התמונות שלח בדרכים לא דרכים למדינות העולם.

יאן קרסקי סיכן את עצמו, ואכן, בסופו של דבר הוא נתפס. קצין גרמני החל לדלוק אחריו. קרסקי ידע שבכיסו נמצא גליל של מיקרופילים, תשליל של צילומים, שמנציח את פשעי הגרמנים. אין לו שום סיכוי. תוך כדי ריצה החל קרסקי לאכול ולכרסם את התשלילים, אך כאשר נתפס – היו עדיין בכליו 3 תמונות מתוך 36 שהיו מתחילה בידו. קרסקי הושם במרתפי הגסטפו, והקצין שלכד אותו הודיעו לו שאחרי כמה "ליטופים" הוא יתחיל לדבר, ולגלות בדיוק את כל השמות והכתובות של אנשי המחתרת ודרכי פעולתם. קרסקי הצליח לחתוך את ורידי ידו, וזרם מפחיד של דם זינק אל פרצופו של הקצין. הקצין, שרצה לשמור על "מקור המידע" שלו בחיים, הבהיל אותו לבית החולים במקום למרתפי הגסטפו. אבל אותו קצין לא ידע שמשתפי פעולה עם המחתרת נמצאים בעקבותיו. ברגע שקרסקי אושפז בחדר המיון ופצעו נחבש, כאשר הקצין הנאצי לצידו – הגיח פולני גברתן לבוש בסרבל של מנקה, וחבט בראשו של הנאצי. קרסקי זינק ממיטתו, תלש מעליו את כל הצינורות למיניהם ונעלם שוב. הקצין הנאצי ודאי קיבל הורדה בדרגה, ויש לקוות שאולי הוצא להורג...

קרסקי לא הפסיק את פעילותו. להיפך. הוא נפגש עם שניים ממובילי ההתנגדות היהודים: מנחם קירשנבאום, שהיה חבר בכיר ב"ועד התיאום להצלת יהודי פולין", וד"ר ליאון פיינר, חבר ה"בונד". אלו נהגו להיכנס בחשאי לגטו בלבוש ובזהות גרמנית בדויה, אך הפעם צירפו את קרסקי איתם לתיעוד המצב הנוראי.

תוך מציאת פרצה מתוך אחד הבתים הגובלים בגטו, ותוך סיכון חיים מידי, סיירו השלשה במדי גרמנים בין הזוועות הגדולות שידעה האנושות. אלפי מתים וגוססים, נפוחי כפן ומזי רעב, התעללות, רצח והשפלה. 

קרסקי יצא מזועזע עד עמקי נשמתו, ובדו"ח שלו כתב: "לנו הפולנים אלו ימי מלחמה וכיבוש, ליהודים זהו סוף העולם. מארחי היהודי אמר לי: לכם הפולנים יש מזל. רבים סובלים, רבים מתים, אבל האומה שלכם תמשיך לחיות אחרי המלחמה לאחר שהפצעים יגלידו. אנחנו היהודים – אם היטלר ינצח, נעלם ולא נהיה יותר".

שני האישים העבירו לקרסקי דוחות מפורטים על השמדת היהודים. עד לרגע זה ההערכה הייתה שנרצחו כ-2 מיליון יהודים, וההנחה היא שבכל יום נרצחים עוד כ-10,000 יהודים. מספר זה נקבע על פי הכמות והגודל של הרכבות שנסעו למחנות ההשמדה. בפולין נותרו עוד כ-3 מיליון יהודים שיועדו להשמדה.

דר' פיינר ביקש מקרסקי להגיע ולהיווכח בנעשה במחנה ההשמדה "איזביצה לובלסקה", כדי לראות במו עיניו את הנעשה שם. המבצע תוכנן לפרטי פרטים. קרסקי יכנס במסווה ובמדים של שומר אוקראיני, תוך שיתוף פעולה עם שומרים אוקראינים נוספים שהוכנסו בסוד העניין. קרסקי ראה כי הגרמנים מובילים את היהודים ברכבות המוות, שם נדחסו בצפיפות רבה עשרות אנשים לקרון אחד, שברצפתו סיד. הרכבת תיסע כ-100 ק"מ, תעצור ל-3 ימים עד שכולם ימותו, ואז יגיעו עובדים יהודים לפנות את הגופות שהסיד מנע את ריקבונן והתפשטות מחלות – לקבר אחים.

עמוס במידע ובחוויות קשות, קרסקי שם פעמיו, תוך סיכון אישי רב, ללונדון, לפגישות עם אישים רבים. פגישתו המרכזית והחשובה ביותר בלונדון הייתה עם אנתוני איידן, שר החוץ הבריטי. הפגישה הייתה מנומסת, כיאה לבריטים, אך לאחר שגולל את סיפוריו בפני איידן, שהתרשם עמוקות מהזוועות, איידן השיב לו: "מטרתנו המרכזית היא לנצח את הגרמנים. כל מטרה אחרת היא משנית, וחשובה פחות כרגע. הצלת היהודים היא מטרה משנית, והיא תתבצע מאוחר יותר, כפועל יוצא של ניצחוננו על הגרמנים". איידן סירב לבקשתו של קרסקי להיפגש עם צ'רצ'יל.

מלונדון, קרסקי נסע לארה"ב. הוא נפגש עם אישים רבים, כמו קורדל קול – מזכיר המדינה, ויליאם דונובן – ראש המשרד לעניינים אסטרטגיים, וכן עם היהודי פליקס פרנקפורטר - שופט בית המשפט העליון. בפגישתם שאל פרנקפורטר: מר קרסקי, האם אתה יודע שאני יהודי? קרסקי השיב בחיוב. אם כן, ספר לי על היהודים. יש לנו דיווחים רבים. מה קורה עם היהודים בפולין? וקרסקי סיפר...

ואז אמר פרנקפורטר: איש צעיר, הערצתי נתונה לאנשים כמוך. מאחר שאני שופט, אני חייב להיות איש ישר, ואני אומר לך – איני מאמין לך... השגריר שהיה נוכח בפגישה שאל את פרנקפורטר – "האיש אמין. איך אתה לא מאמין לדבריו?". פרנקפורטר השיב: "לא טענתי שהוא משקר – אמרתי שאיני מאמין לדבריו. אלו שני דברים שונים בתכלית...".

פגישתו הבאה והחשובה ביותר הייתה עם רוזוולט, נשיא ארה"ב. לאחר שתיאר בפניו את קשיו ובעיותיו של העם הפולני, הוא המשיך ותיאר את השמדת היהודים, תוך הדגשה כי ללא סיוע חיצוני, היהודים בפולין יושמדו. תשובתו של רווזוולט הייתה סתמית: "בעלות הברית ינצחו במלחמה, והצדק ייעשה".

ובכן, הצדק לא נעשה. בנות הברית הגיעו מאוחר מדי, וגם לא מיצו את הדין עם כל הרוצחים ועוזריהם. קרסקי, שעשה ככל יכלתו לעזור, להושיע ולהגן, הרגיש נבגד, מאוכזב ומתוסכל מחברה שהצדק אינו בראש מעייניה.

הוא היגר לארה"ב, ושם פנה למקצוע ההוראה, כדי להנחיל לדור הצעיר ידע וערכים. כאשר פנו אליו מטעם יד ושם להגיע לטקס "חסיד אומות העולם" ולנטיעת עץ על שמו, הגיב: אמנם רציתי להציל, אבל  לא הצלחתי להציל אף אחד! הוא קיבל אזרחות של כבוד מטעם מדינת ישראל, ונפטר בשנת 2002.