סיון רהב מאיר: המסר המצמרר של צאלה גז הי"ד, השיעור באמונה שלימדה סבתא של עידן אלכסנדר

דחיית סיפוקים, כידוע, היא אחד האתגרים הגדולים של האנושות. אבל בכל רגע שאנחנו מצליחים להתאפק - אנחנו מתקנים משהו גדול בעולם כולו.

חכמינו מסבירים שכבר בבריאת העולם, חלק מהחטא של האדם הראשון בגן עדן היה חוסר יכולת להתאפק ולא לאכול מעץ הדעת.

והנה, בפרשה שקראנו בשבת האחרונה, התורה נוגעת באתגר הזה, ומצווה עלינו לחכות שלוש שנים מרגע נטיעת העץ ועד לאכילת פירותיו: "וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל... שָׁלֹשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים, לֹא יֵאָכֵל".

מול הנטייה הטבעית לחוסר סבלנות, מול הרצון לאכול את הפרי "כאן ועכשיו", שלוש השנים האלה מתקנות את החטא הראשון והיסודי של האנושות.

גם מי שאינו חקלאי ולא מגדל עצים, יכול למצוא טעם במצווה הזו וגם לתרגל את העניין ולנסות להתאפק. למשל: הסבלנות שלנו כלפי ילד קטן שאנחנו מחכים שיגדל ויתבגר, ההמתנה בתור לקופה בסופר או בפקק בלי להתעצבן, ההחלטה לא להיגרר אוטומטית לסלולרי או לכל הרגל מזיק - בכל פעם שאנחנו מצליחים עוד קצת, אנחנו מתקנים עוד משהו בבריאה, מקדמים בצעד נוסף את העולם אל תיקונו.

לא צריך שלוש שנים כמו אצל העץ, גם שלוש שניות זה הרבה. קחו נשימה ותנסו. בהצלחה.

עידן של חירות

סמ"ר עידן אלכסנדר בבית, ברוך השם. סבתא שלו, ורדה בן ברוך, נתנה אתמול שני שיעורים לכולנו, מול כל התקשורת העולמית. בתוך ההתרגשות, החיבוקים והדמעות, ישבתי לתמלל את דבריה, כדי שנשים לב. הם יכולים לעזור לעוד רבים שמתמודדים ומחכים לבשורות טובות בחייהם.

במסיבת עיתונאים אחת היא אמרה: "אמונה, תפילות, תהילים – עשיתי כל מה שצריך כדי לקבל כוחות להמשך. הדרך היא ארוכה, הייתה לנו דרך מאוד ארוכה, של מעל שנה ושבעה חודשים, ואני פה גם בשם שאר משפחות החטופים כמובן. היום מציינים את 'פסח שני'. מי שלא זכה לקיים את פסח במועדו, מקיים אותו היום, והיום עידן זוכה לפסח שני, עידן זוכה להיות בן חורין ולצאת מעבדות לחירות".

זה מדהים. התורה מספרת שלפני אלפי שנים, בתאריך י"ד באייר, אנשים שלא יכלו לחגוג את פסח, חג החירות, קיבלו הזדמנות שנייה לתקן ולחגוג אותו. והנה בי"ד באייר תשפ"ה סבתא של עידן מחבקת אותו לראשונה אחרי שהשתחרר מהשבי, בדיוק ב"פסח שני", ומספרת לכל העולם על המשמעות של התאריך הזה.

בריאיון אחר שנתנה אתמול, ורדה הקריאה מילים שהן לא שלה, אלא של דוד המלך בספר תהילים. פרק הודיה ושמו "מזמור לתודה", שאומרים על בשורות טובות. מוזמנים לומר גם: "מִזְמוֹר לְתוֹדָה, הָרִיעוּ לַה' כָּל הָאָרֶץ. עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה, בֹּאוּ לְפָנָיו בִּרְנָנָה. דְּעוּ כִּי ה' הוּא אֱלֹהִים, הוּא עָשָׂנוּ וְלוֹ אֲנַחְנוּ, עַמּוֹ וְצֹאן מַרְעִיתוֹ. בֹּאוּ שְׁעָרָיו בְּתוֹדָה, חֲצֵרֹתָיו בִּתְהִלָּה, הוֹדוּ לוֹ, בָּרְכוּ שְׁמוֹ. כִּי טוֹב ה', לְעוֹלָם חַסְדּוֹ, וְעַד דֹּר וָדֹר אֱמוּנָתוֹ".

יהי רצון שנגיד את המזמור הזה עוד הרבה פעמים בקרוב.

איך יודעים שמשהו חשוב לך?

איך יודעים שמשהו חשוב לנו באמת? אנחנו מפנים לו מקום בלו"ז שלנו, מקצים לו זמן, מכניסים אותו לסדר היום הקבוע שלנו.

העיקרון הפשוט אבל העמוק הזה מופיע בפרשת השבוע, פרשת אמור, שמפרטת את הימים המיוחדים, החגים והמועדים של עם ישראל: שבת, פסח, שבועות, סוכות, ספירת העומר, ראש השנה ויום כיפור. היא ממש "מכניסה לנו ליומן" את הימים המקודשים האלה.

מאז בריאת העולם השבת היא יום מנוחה וקדושה. האם אנחנו זוכרים לשמור זאת ולהכניס ליומן עצירה שבועית של התמלאות וחיבור? ביום כיפור זכינו לראשונה לסליחה וכפרה. האם נזכור להתחבר לתדר הקדוש הזה בכל שנה מחדש?

התשובה היא כן. מדהים לקרוא את הפרשה ולראות שאלפי שנים אחר כך, עם ישראל ממשיך לשמור בדיוק את המועדים הקדושים האלה, ביומן המשותף שלנו, ולקבל כוחות.

מדברים היום הרבה על "ניהול זמן", אבל הפרשה בעצם מציעה לנו "ניהול ערכים": הערכים היקרים לך באמת, הם חלק נצחי מהיומן שלך.

שנזכה להכניס לסדר היום שלנו - את מה שבאמת עושה סדר.

מילים של צאלה גז הי"ד – לעילוי נשמתה

צאלה גז הי"ד, תושבת השומרון, נרצחה הלילה בדרכה לחדר לידה. היא הייתה מטפלת רגשית אהובה, שעזרה למאות אנשים לצאת ממצבי חרדה וטראומה. הנה דברים שהיא עצמה כתבה ביום הזיכרון האחרון לחללי מערכות ישראל, על המורכבות שבין חיים למוות, ובתפילה למציאות אחרת:

"והשנה, עין לא נשארה יבשה.
זה לא יכול שלא לגעת, זה נגע בכולנו! כולנו נגועים בדבר.
השנה התנדבתי לקרוא בטקס,
ולא היה לי ברור איך אני הולכת לעשות את זה.
ישבתי מתחת לרמקולים,
הלב דפק חזק, הרגיש כאילו שומעים אותו כמוהם...
והדמעות, הצלחתי להחזיק אותן עד.... עד הסרט על: איך מכילים חיים ומוות ביחד?
איך ממשיכים עם ולמרות ובזכות?
והדמעות ירדו.

השנה ליוויתי לא מעט שכול....
והלב, הלב הוא שורף.
ואני שם בתפקיד,
להכיל, לתת מקום לכאב ולחור שנפער,
לתת מקום לתפקוד, לחיים שממשיכים.
לתת מקום לפחדים ולילות קשים,
לתת מקום לשמחה לכוחות,
ליכולת להיות פה ולחיות הכי טוב שרק אפשר.

בטיפולים העיניים שלי נשארות יבשות, גם אם הלב בוכה בוכה בוכה, כי אני בתפקיד.
לעזור להחזיק את ה'גם וגם'
ולתת הרבה הרבה מקום...

מודה לה' על הכוחות והשליחות,
וגם הערב בסוף הצלחתי לעשות את זה
מתוך שליחות,
לנשום בתוך לב כואב,
ולהצליח לעשות את התפקיד בצורה מוחזקת.

השנה בליבי תפילה ענקית:
ה', תעזור לכל מי שנשאר פה,
תן כוחות לחיות חיים בריאים ומלאי משמעות,
תן להצליח להכיל את ה'גם וגם',
תחזק את הנפש שלנו
ותשמור על כל עמך".

אמן.