פרשת אמור: מי שלא כמוך – לא בהכרח נגדך

פרשת אמור כוללת בתוכה את מועדי ישראל, ובתוכם מופיעים ימי ספירת העומר, המהווים מעין "גשר" המחבר בין חג פסח לחג שבועות.

בתוך ימי ספירת העומר אנו מציינים את יום ל"ג בעומר כיום מיוחד, בין היתר בעקבות פטירתו של רבי שמעון בר יוחאי, שאירעה ביום זה.

התלמוד מספר (שבת לג ע"ב) שכשרבי שמעון ובנו יצאו מהמערה, הם ראו אנשים חורשים את האדמה. הם התפלאו בינם לבין עצמם – איך יכול להיות שאותם אנשים "מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה"? כלומר, איך יתכן שאנשים מתעסקים ב"חיי שעה", ענייני חולין כמו חרישה, במקום להתעסק בחיי עולם – בתורה ובעבודת השם? (רש"י מבאר שכוונתם הייתה שהם יכלו להעסיק נכרים שיתעסקו עבורם בחיי שעה, והם יתעסקו בחיי עולם). כותב התלמוד: "כל מקום שנותנין עיניהן מיד נשרף". הרא"ש (נדרים ז ע"ב) מבאר שהכוונה היא שכתוצאה מהקפידא שלהם האנשים נהיו עניים (אולי כתוצאה מכך שהשדות נשרפו).

ממשיך התלמוד: "יצתה (יצאה) בת קול ואמרה להם: להחריב עולמי יצאתם? חזרו למערתכם!".

רבי שמעון ורבי אלעזר נכנסו שוב למערה, וכעבור שנה אליהו הנביא הורה להם לצאת. כשיצאו בשנית, משהו השתנה. רבי אלעזר עדיין היה שורף במבטו, אבל רבי שמעון – היה מרפא את כל ה"נזק" של בנו. אמר רבי שמעון לבנו:  "בני, די לעולם אני ואתה".

לאחר מכן הם ראו "סבא אחד" רץ בערב שבת כשבידו שני צרורות של הדסים. שאלו אותו רבי שמעון ובנו – למה לך שני צרורות הדסים? והוא השיב: לכבוד שבת, אחד כנגד זכור ואחד כנגד שמור. אמר רבי שמעון לבנו: "חזי (תראה) כמה חביבין מצוות על ישראל".

כשאנו מתבוננים בסיפור המפורסם הזה, אנו רואים כאן תהליך של התקדמות באופן שבו רבי שמעון בר יוחאי הסתכל על העולם - מעיניים "שורפות" לעיניים מרפאות.

נבחן את הסיפור שוב: כאשר רבי שמעון בר יוחאי ובנו הסתתרו באותה מערה, איך נראו חייהם? רציפות מוחלטת של תורה ותפילה. לא היה להם שום דבר של חולין להתעסק אתו, רק עבודת השם. הם עלו לגבהים עצומים בקשר שלהם עם הקדוש ברוך הוא וזכו לגילויים עצומים של סתרי תורה. אי אפשר לדמיין את מעלתם של רבי שמעון בר יוחאי ובנו.

נראה שהם הגיעו לרמה הגבוהה ביותר שכל אחד יכול לשאוף אליה. הם היו מסוגלים לראות מעבר לשקר ולהבלים של העולם. הם הבינו מה באמת חשוב בחיים – עיסוקים קדושים, כמו לימוד תורה, חקירת עומק חכמת האלוקים ועוד. הם היו כל כך מיושרים עם רצונו של אלוקים, שעשיית כל דבר אחר פשוט לא הייתה הגיונית בעיניהם. הם לא היו מסוגלים לראות אנשים שחורשים את האדמה. זו הכוונה שכל מה שהם ראו היה נשרף. הם היו דבוקים באמת המוחלטת – ואז אין מקום למשהו אחר. כשהם ראו מישהו חי בדרך לא נכונה, מבחינתם אלו חיים חסרי ערך. בעיניים שלהם הכל נשרף. שום דבר אחר לא באמת קיים. אין חיי שעה ויש רק חיי עולם.

הקדוש ברוך הוא ראה את המבט של רבי שמעון ובנו וציווה עליהם לחזור למערה. אם נאמץ את אותה השקפה של "שחור ולבן", של "או-או", זה משאיר מקום רק לאנשים שרואים את העולם כמו שאנחנו רואים אותו. פשוט אין מקום לאף אחד אחר. העולם הזה הוא לא מקום של שחור ולבן, ואם רבי שמעון ובנו בוחרים לחיות כך – שיעשו זאת במערה. לא בחוץ.

כשרבי שמעון יצא בפעם השנייה מהמערה, הוא הצליח איכשהו לראות את העולם קצת אחרת. רבי אלעזר המשיך לשרוף את העולם במבטו, אולם אביו חינך אותו ואמר לו: "בני, די לעולם אני ואתה".  רבי שמעון מצא דרך חדשה להסתכל על אנשים אחרים. יתכן ורוב העולם טועה. יתכן ואנשים עוזבים את חיי העולם ועוסקים בחיי שעה. זה עצוב מאוד. הם כנראה טועים. אבל זה לא אומר שאנחנו צריכים "לשרוף" את הגישה הזו. זה לא אומר שאנחנו צריכים לדאוג לכך שהיא תיעלם מן העולם. די לעולם אני ואתה. שנינו יכולים לחיות את חיינו בדרך הנכונה ואין אנו מחויבים לתקן את כל העולם. אנחנו צריכים להיות מודעים לכך שיש כאלו שטועים ואין זה ענייננו.

במובן מסוים, רבי שמעון אומר לבנו, אני יכול לשאת את קיומם של אנשים אחרים, כל עוד אני פשוט מקבל את העובדה שהם טועים ואני לא מצפה מהם שום דבר.

אולם זו עדיין לא הגישה שהתורה חפצה בה, ואז קרה המפגש השלישי.

הם פוגשים איש זקן הנושא ענפי הדס רגע לפני שבת. והפעם, הם עושים משהו שונה. הם לא רק מתבוננים ושופטים אלא הם שואלים אותו שאלות. הם מוצאים את סקרנותם. הם מאפשרים לעצמם להאזין לפרספקטיבה של מישהו אחר, משהו שהם לא היו מסוגלים לעשות שנה קודם. כשהם סוף סוף עשו זאת, הם גילו שהם באמת יכולים להעריך ולהעריץ מישהו שעובד את השם בצורה שונה, ורבי שמעון אומר לבנו ראה כמה חביבין מצוות על ישראל.

יהודים אחרים גם אוהבים את מצוותיו של אלוקים. אולי הם לא נמצאים בדרגה כזו גבוהה שהם עסוקים אך ורק בתורה ומצוות, אולם הם מתחברים אליו כשהם בשדה. גם אם הם מנהלים את חייהם אחרת, הם עדיין מגיעים מאותו מקום טוב שממנו אנחנו באים.

עכשיו אנו מבינים את גדלותו של רבי שמעון בר יוחאי. הוא היה קדוש וטהור כשכולו "בעולמות עליונים", אולם הוא העריך את היופי שבמאמצים של אחרים לעשות את הדבר הנכון לכבוד השם.

נחדד. אנו לא עוסקים ברבי שמעון בר יוחאי עצמו – שהוא קדוש עליון, אלא במסר שאנחנו יכולים ללמוד מהסיפור הזה. הסיפור הזה מלמד אותנו כיצד לחיות.

לכולנו יש את אותן דעות שאנחנו כל כך בטוחים בהן, שהמחשבה שמישהו חושב אחרת מאתנו מטריפה את דעתנו. זה נכון לגבי כל דבר – החל מענייני תורה ומצוות ועד ענייני חולין או כל נושא פוליטי כזה או אחר. כשמישהו מחזיק בדעה הפוכה ממני, אני לא יכול לשאת את זה ואני מנסה בכל כוחי לעצור אותו. לשרוף אותו.

בא רבי שמעון בר יוחאי ומלמד אותנו – גם כשאנחנו יודעים שאנחנו צודקים במאה אחוז, אולי אנחנו צריכים לעצור, להאזין לאחרים ולנסות להבין. לשאול אותם שאלות, להעלות את ההתנגדויות שלנו, ולראות איזה סוג של תגובה נקבל. זה לא אומר שאנחנו צריכים להסכים עם הכל או אפילו עם משהו ממה שאנחנו שומעים. אבל אם האנשים שאנחנו לא מסכימים איתם באים ממקום טוב, האם לא כדאי לנו להעריך אותם ולכבד אותם?

ל"ג בעומר הוא יום פטירתו של רבי שמעון בר יוחאי. אך הוא גם היום שבו הסתיימה טרגדיה נוראית. לא הרבה לפני הסיפור שסיפרנו, רבי עקיבא, שהיה רבו של רבי שמעון בר יוחאי, איבד עשרים וארבעה אלף תלמידים במגיפה, שלפי התלמוד, נגרמה מסיבה אחת: התלמידים הללו לא נהגו כבוד זה בזה. למרות עיסוקם בלימוד תורה, הפגם הנורא הזה של חוסר כבוד הדדי גרם לכולם להיכחד. המגפה הזו הסתיימה בל"ג בעומר.

ואיזו דרך טובה יותר לצאת מהתקופה הזו מאשר לציין את מורשתו של רבי שמעון בר יוחאי? התנא הקדוש שמלמד אותנו כיצד לכבד אחרים, גם כאשר הם רואים את העולם בצורה שונה.

ביום ל"ג בעומר, יום פטירתו של רבי שמעון בר יוחאי – אנחנו לא רק מדליקים מדורות. אנחנו זוכרים את רבי שמעון שראה את העולם נשרף ולמד לרפא אותו. שלימד אותנו שמי שלא כמוך – לא בהכרח נגדך. שגם כשאנחנו בטוחים במאה אחוז שאנחנו צודקים – עדיין כדאי להקשיב לאחרים, לכבד אותם, להתבונן – ולהתפתח.