אני לומדת ממנה איך לא לשכוח, איך להמשיך לקוות, איך להאמין

הפעם אני כותבת מתוך הממד. עוד אזעקה... ודווקא ברגעים האלו, בתוך החשש וההמתנה, אני עוצרת לשתף אתכם.

לפני כמה ימים ראיתי את הבת החמודה שלי מחפשת בכל מקום בבית את אחד מהעלונים שמגיעים אלינו הביתה. היא הפכה את הבית, התרוצצה מחדר לחדר... כששאלתי אותה מה היא מחפשת, היא ענתה בפשטות "אני צריכה את הרשימה".

היא התכוונה לרשימת החטופים. מאז שמחת תורה, ה-7/10, היא העתיקה לעצמה את כל השמות ולכל אחד מהם צירפה את שם האם – כפי שנהוג להוסיף בתפילה על אדם. ומאז – בכל יום היא מתפללת עבורם, מזכירה כל שם ושם ואת שם האם, בלי להחסיר אף אחד.

ורק שתבינו – היא מעולם לא ראתה במי מדובר. היא אינה חשופה לכלי התקשורת, לא לסרטונים ואפילו לא ל"סתם" תמונות פנים שמספרות לנו מי האדם. היא לא ראתה אותם מעולם. רק את שמותיהם היא מכירה. מהעלון. אבל היא חיה אותם. יום יום היא חיה אותם. עוברת שם אחרי שם ומבקשת שיחזרו הביתה.

כשהתחילו שחרורי החטופים, בכל פעם היא ביקשה מיד לדעת מי חזר. זו לא היתה סקרנות, זו היתה תקווה – "את מי להוריד מהרשימה, כי כבר יש בשורות טובות ולא צריך להתפלל עליו?" (ולכו תסבירו לה שגם מי שחזר, צריך תפילות...)

כל שחרור היה עבורה רגע של שמחה אמיתית. כל שם שנמחק מהרשימה היה עבורה ניצחון קטן. והיו גם רגעים כואבים. כששמעתי אותה מחליפה תפילה על אחד השמות, מתפללת לעילוי נשמתו במקום לשחרורו – הבנתי שהיא כבר יודעת. היא הבינה שמשהו השתנה, שמשפחה אחת איבדה את יקירה.

את התמימות הנוגעת ללב הזו שמעתי במקרה, אחרי למעלה משנה שהיא מזכירה את השמות יום יום, קוראת את שמו של שגב בטעות בקמץ-קמץ (שָׂגָב), במקום בסגול סגול (שֶׂגֶב), מהסיבה הפשוטה שהשם הזה לא מצוי בחברה החרדית, והיא לא הכירה עד היום שם כזה.

העלון שאותו היא חיפשה ממשיך לעדכן מדי שבוע את שמות החטופים שנותרו בשבי. דרכו היא חיה את כאבן של המשפחות, דרכו היא מחכה לכל שחרור, דרכו היא ממשיכה להתפלל בתקווה ליום שבו הרשימה תיגמר.

ואני, אמא שלה, מביטה בה ולומדת. לומדת ממנה על כוחה של תפילה, על כוחה של מסירות, על אהבת ישראל תמימה וטהורה. לומדת ממנה איך לא לשכוח, איך להמשיך לקוות, איך להאמין.